במדבר, פרק כ׳, פסוק א׳

בשנת הארבעים ליציאת מצרים, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן המסמל התחדשות, מגיעים בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה אל מדבר צין כציבור שלם וראוי להיכנס לארץ, אם כי ייתכן שביטוי זה רומז גם להתאגדותם המשותפת לקראת תלונה. המילה וַיֵּשֶׁב מבטאת את תחושת הקביעות והמנוחה של העם בקצה המסע, אך יש הדורשים אותה כלשון צער לקראת הטרגדיה התכופה. וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם במיתת נשיקה מאת ה', ומותה מכפר על הדור וחותם את שליחותה כמנהיגה שהעמידה דור חדש. התורה מדגישה כי היא וַתִּקָּבֵר שָׁם באופן מיידי מפאת כבודה וצניעותה, אך העם כשל ולא התקהל לגמול לה חסד, מה שהוביל לעונש מיידי של צמא ולהסתלקות הבאר שליוותה אותם בזכותה.