יצא לכם פעם לקרוא סיפור ופתאום לגלות שהעלילה קפצה המון שנים קדימה? זה בדיוק מה שקורה כאן. התורה מדלגת על עשרות שנים של נדודים, ופתאום אנחנו נמצאים כבר בשנה הארבעים במדבר, ממש רגע לפני הכניסה לארץ ישראל. לכן מודגש שמי שהגיע עכשיו הם כָּל הָעֵדָה. זו כבר לא אותה קבוצה מבוגרת שיצאה ממצרים, אלא דור חדש לגמרי. דור ההורים סיים את דרכו במדבר, ואלה הם הילדים שזכו לגדול ועומדים להיכנס לארץ המובטחת.
כשהם מגיעים למקום שנקרא קדש, המילה וַיֵּשֶׁב מלמדת אותנו שבני ישראל הרגישו הקלה גדולה. הם חשבו שהנדודים הארוכים והמעייפים סוף סוף נגמרו, ועכשיו הם יכולים לשבת במנוחה ולהתכונן לכניסה לארץ. אבל אז קורה משהו עצוב, והתורה מספרת לנו וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם. מרים הנביאה והצדקת מסתלקת מן העולם בצורה שלווה. המילה וַתִּקָּבֵר שנכתבה מיד לאחר מכן, מלמדת שקברו אותה במהירות מתוך כבוד רב וצניעות.
ומה קורה מיד אחרי שמרים מסתלקת? פתאום אין לעם מים לשתות. ההיעלמות הפתאומית של המים גילתה לעם ישראל סוד מדהים: במשך ארבעים שנה במדבר, באר המים הפלאית שליוותה אותם לכל מקום והשקתה אותם, הייתה קיימת אך ורק בזכותה של מרים. ברגע שהיא נפטרה, גם המים הפסיקו לזרום.