משה רבנו שולח מסר דיפלומטי ומפייס למלך אדום, במטרה להבטיח מעבר בטוח לעם ישראל בדרכו לארץ כנען. הפנייה מנוסחת בקפידה כדי להפיג כל חשש מפני כיבוש, נזק כלכלי או תביעה טריטוריאלית, תוך שהיא משלבת רמזים היסטוריים ורוחניים עמוקים.
בפתיחת דבריו, מבקש משה נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ. בקשה זו נשענת על היסטוריה משותפת: מאחר שעשו ואדום לא השתתפו בגלות מצרים ולא שילמו את "חוב" השעבוד שנגזר על זרע אברהם, אין להם כל זכות לערער על ירושת ארץ ישראל, והמעט שעליהם לעשות הוא להעניק לישראל עזרה מועטת ולאפשר להם לעבור בארצם [רש"י, רבנו בחיי, אדרת אליהו]. השימוש במילה "נא" נועד להדגיש כי מדובר במעבר זמני בלבד, ונועד להרגיע את אדום שאין לישראל כל כוונה לכבוש את שטחם או לחלוק בו [בכור שור, פני דוד]. יש הסבורים כי הבקשה נועדה גם להזכיר למלך אדום את דברי עשו ליעקב בעבר, "נסעה ונלכה", ובכך לעורר את רגש האחווה ביניהם [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים].
כדי להוכיח את כוונותיהם השלֵמות, מצהירים ישראל לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם. הם מתחייבים שלא להתנהג כגנבים או כמרגלים המתגנבים בשולי הערים [שפתי כהן], ושלא לרמוס, להשחית או להזיק ליבול המקומי [רלב"ג, אבן עזרא, ספורנו]. מעבר לכך, הם מבטיחים לחסום את פי בהמותיהם כדי שלא יאכלו מהצמחייה שבדרך [רש"י]. הימנעות זו מהליכה בשדות נועדה גם למנוע כל חשש של יצירת "חזקה" – קניית בעלות משפטית על הקרקע באמצעות דריסת רגל או קיצוץ ענפי אילנות [פני דוד].
ההבטחה ממשיכה במילים וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. באזור זה המים היו יקרים ונדירים [רשב"ם, העמק דבר], ולכן ישראל מתחייבים שלא לשתות מבארות פרטיות שאנשי המקום טרחו לחפור, אלא רק ממי נהרות חופשיים [חזקוני]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים עומדת על כך שהכתוב משתמש במילה "באר" ולא "בור". בניגוד לבור שמימיו נגמרים, באר נובעת ומתחדשת ללא הרף, ובכל זאת ישראל מסרבים ליהנות ממנה בחינם [כלי יקר]. גישה נוספת מפרשת שהכוונה היא לבאר של ישראל עצמם: אף על פי שהיה לישראל שפע של מים ומָן משלהם, הם התחייבו שלא לשתות מהבאר שלהם, אלא לקנות מים ומזון בכסף מלא מאנשי אדום. מכאן לומדים דרך ארץ לאורח – גם אם יש לו משלו, עליו לקנות מבעל האכסניה כדי לפרנסו ולהעניק לו רווח כלכלי [רש"י, שפתי כהן, צאינה וראינה, משכיל לדוד].
ישראל מתווים את מסלול הליכתם ומבטיחים דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול. הם יצעדו רק במסילה הציבורית הפתוחה לכל [רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], או בנתיב המדויק שיורה להם מלך אדום בעצמו, תחת ליווי של מורה דרך מטעמו [ספורנו, אבן עזרא]. הליכה בדרך גלויה זו מוכיחה שאין בכוונתם להתפשט לכפרים ולערים כדי לבזוז [מלבי"ם], או ללכת בדרכים עקלקלות ונסתרות [אם למקרא]. במישור הרוחני, הבטחה זו רומזת שישראל הולכים בדרכו של "מלכו של עולם", ה', ולא יסטו מציוויו האוסר עליהם להתגרות באדום [שפתי כהן, אדרת אליהו].
לסיום, משה מצהיר כי המסע יימשך עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. הפרשנים מסכימים כי משה נמנע במכוון מלומר "עד אשר נבוא אל הארץ". זאת כדי לא לעורר את קנאתו של מלך אדום ולא להזכיר לו את ברכת הבכורה שיעקב לקח מעשו במרמה, שכן אדום עלול לטעון שאלמלא אותה לקיחה, הארץ הייתה שלו [רבנו בחיי, הטור הארוך]. עם זאת, חלק מהמפרשים רואים במילים אלו רמז לעתיד: ההבטחה שלא לסטות ימין ושמאל ולא להילחם באדום תקפה רק להעברה של ההווה, אך לעתיד לבוא, בימות המשיח, ישראל עתידים לחזור כמושיעים, לשפוט את הר עשו ולהכניע אותו [אור החיים, שפתי כהן].