רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, האומה חווה רגע של פרידה וחילופי משמרות בהנהגה. הדיבור האלוהי מתרחש בנקודת ציון גיאוגרפית ורוחנית טעונה, המקפלת בתוכה סדרי הנהגה, גבולות פיזיים והשלכות מוסריות.
אף על פי שהפנייה היא אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, הדיבור האלוהי לא הופנה ישירות לאהרן, אלא למשה, שנצטווה להעביר את הדברים באופן מיוחד לאחיו [העמק דבר]. מיקומם של בני ישראל מצוין בְּהֹר הָהָר. מבחינה מעשית, העם לא עמד ממש על פסגת ההר, שכן המון רב אינו יכול להצטופף על הר אחד, וכן משום שהציווי לעלות אל ההר מופיע רק בהמשך. לפיכך, הכוונה היא שהם חנו בסמוך אליו [ביאור יש"ר]. מציאותו של הר זה בלטה בשטח, שכן ענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר נהגו ליישר את התוואי ולהעלים את ההרים, אך הותירו שלושה הרים בולטים לייעודים מיוחדים: הר סיני למתן תורה, הר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן [צאינה וראינה].
הדגשת המיקום עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם מעוררת דיון רחב בקרב הפרשנים, הנחלקים בין הסבר גיאוגרפי להסבר מוסרי-רוחני. במישור הגיאוגרפי, ציון הגבול נועד להבדיל הר זה מהר אחר בעל שם זהה שהיה ממוקם בגבול הצפוני-מערבי של ארץ ישראל [רש"ר הירש, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהכתוב מדגיש את הגבול כדי ללמד שאהרן לא נקבר בתוך אדמת אדום עצמה, אלא על קו הגבול שהיה שטח הפקר, שכן גנאי הוא לאדם צדיק להיקבר באדמה נוכרית שאינה שלו [העמק דבר].
מנגד, במישור המוסרי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציון הקרבה לאדום בא לרמז על סיבת מותו של אהרן בעיתוי זה. עצם ההתחברות והקרבה לאומה המייצגת את עשו הרשע הובילה לפגיעה במעשיהם של ישראל ולחיסרון של הצדיק [רש"י, צאינה וראינה]. המילה לֵאמֹר אף רומזת שעל משה היה להבהיר לישראל שקרבתם לרשע היא שסובבה את פטירת אהרן כעת, ואף שכבר נגזרה עליו מיתה, ייתכן שהיה מאריך ימים לולא חטא זה [אור החיים].
כדי ליישב כיצד ניתן להאשים את העם בקרבה גיאוגרפית שנכפתה עליהם במסע, מוסבר כי ישראל יצאו מיוזמתם מחוץ לענני הכבוד המגנים כדי להתקרב לאדום ולסחור עמם. כעונש על כך, נלקח מהם הצדיק שבזכותו שרו עליהם עננים אלו [ברכת אשר על התורה].
לצד זאת, יש הרואים במיקום זה רמז עמוק לגאולה העתידית. מכיוון שהגאולה הסופית עתידה להתרחש מול מלכות אדום, אהרן מסיים את חייו ונאסף אל עמיו דווקא על גבולם, כסימן לכך שעמו עתיד לרשת את ארץ אדום כולה [אור החיים].