לפסוק זה ישנו רקע חשוב המהווה את הפתיחה לציווי האלוהי למשה, בעקבות תלונת העם על חוסר המים במדבר צין (במקום שנקרא לאחר מכן מי מריבה). מעניין לציין כי למרות חומרת האירוע, תקרית זו אינה נמנית ברשימת עשרת הניסיונות שבהם ניסו בני ישראל את ה' במדבר, רשימה הכוללת רק את משברי המים במרה וברפידים [ברכת אשר על התורה].
המילה לאמר בפסוק זוכה למספר התייחסויות. מבחינה דקדוקית, האות למ"ד במילה זו מנוקדת בדגש [מנחת שי]. מבחינה פרשנית, המילה אינה משמשת כאן במשמעותה הרגילה של העברת המסר לאחרים, אלא כהוראה מעשית למשה: הפעולה שעליו לעשות היא פעולה של אמירה ודיבור בלבד אל הסלע, ולא פעולה של הכאה [אלשיך].
הפרשנים [אלשיך] מנתחים לעומק את המורכבות של ציווי זה ואת השתלשלות האירועים שהובילה לחטאו של משה. עולה השאלה: אם הציווי היה לדבר אל הסלע, מדוע הורה ה' למשה לקחת את המטה? התשובה היא שהמטה לא נועד להכאה, אלא לחולל נס של צמצום המרחב שבו מועט מחזיק את המרובה. ה' רצה לקדש את שמו לעיני כל העדה כולה, ולא רק לעיני הזקנים כפי שהיה ברפידים. קדושת המטה אפשרה לכל מיליוני בני ישראל לעמוד באורח פלא בתוך ארבע אמות מול פני הסלע ולחזות בנס.
הרקע למשבר היה זלזול מצד קבוצת אנשים בעם. הללו טענו כי משה אינו מחולל נס, אלא פשוט משתמש בניסיונו כרועה צאן המכיר מקורות מים טבעיים במדבר. הם אף התפזרו בין סלעים שונים ואתגרו את משה להוציא מים מסלעים אקראיים. משה נאלץ להקהיל אותם בעל כורחם אל סלע אחד ספציפי. לנוכח הליצנות והחטא של העם, משה סבר כי הם איבדו את הזכות לנס שיתרחש על ידי דיבור בלבד. מתוך מחשבה זו הוא קרא להם "המורים" (מורדים), והחליט להכות בסלע, מתוך אמונה שמצבם הרוחני הירוד דורש התערבות פיזית קשה יותר.
ההבדל בין ההכאה ברפידים לדיבור בקדש טומן בחובו משמעות חינוכית ורוחנית עמוקה. ברפידים, בני ישראל נמשלו לנער קטן וסורר שזה עתה נכנס לעול התורה, ולכן נדרשה פעולה של הכאה (המסמלת שבירה של כוח הטומאה והחטא). אולם בקדש, לאחר שנים של לימוד, העם נמשל לתלמיד בוגר שאותו יש לייסר ולכוון באמצעות דיבור בלבד. משה היה אמור לפתוח את מקור המים פשוט על ידי לימוד של פרק או הלכה אחת.
המים עצמם, הנובעים מבארה של מרים, נושאים סמליות רבה. בעוד שהמן מסמל את הרוחניות של התורה שבכתב, מי הבאר מסמלים את התורה שבעל פה. כשם שאי אפשר להתקיים מלחם ללא מים המעכלים אותו, כך התורה שבכתב אינה יכולה להתקיים ולהתפרש ללא התורה שבעל פה. מניעת המים נועדה להמחיש לעם את התלות המוחלטת שלהם בתורה שבעל פה לשם קיומם הרוחני והגשמי כאחד.