רגע פטירתו של אהרן הכהן מציג נקודת שבר והתאבלות חסרת תקדים במחנה ישראל. הפרידה ממי שהיה המנהיג הרוחני של העם עוד בטרם הופעתו של משה, עוררה גל של יגון ספונטני ועמוק שהקיף את כל שכבות העם.
המילה וַיִּרְאוּ מעוררת דיון רחב בקרב המפרשים באשר למהות הראייה. כיצד ידע העם שאהרן מת? גישה אחת גורסת כי הראייה הייתה שכלית; העם הסיק זאת כאשר משה ואלעזר ירדו מההר לבדם, ואלעזר לבוש בבגדי הכהן הגדול [העמק דבר, אוהב גר], או כשראו את משה יורד קרוע בגדים ובוכה על אחיו [חזקוני]. לפיכך, "ראייה" משמעותה הבנה והפנמה של גודל האובדן [רלב"ג, חזקוני].
מנגד, מסורת פרשנית בולטת מתארת ראייה חזותית וניסית. מאחר שאהרן עמד בעבר כנגד מלאך המוות ועצר את המגפה, העם התקשה להאמין שהמוות שלט בו, ואף עלה חשד שמא פגעו בו. בתגובה, התפלל משה, ומלאכי השרת הראו לעם את מיטתו של אהרן באוויר, כדי שיראו ויאמינו [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. עצם הראייה החושית בעיניים, בניגוד לשמיעה בלבד, היא שזעזעה את העם והובילה להתפרצות הבכי, שכן את קבורת משה לא זכו לראות בהמשך [אלשיך].
קריאה חלופית ועמוקה מציעה לקרוא את המילה לא כראייה, אלא מלשון יראה (וַיִּירְאוּ) או היחשפות (וַיֵּרָאוּ). לפי גישה זו, בזכות אהרן חפו ענני הכבוד על מחנה ישראל לאורך המסע במדבר. עם פטירתו נסתלקו העננים, בני ישראל נחשפו לעיני הכנענים שניצלו זאת כדי לתקוף, ופחד גדול נפל על העם שמא הוסרה השגחת ה' מעליהם [רש"י, רש"ר הירש, תורה תמימה, ברכת אשר, מלבי"ם].
הכתוב מדייק ומשתמש במילה גָוַע במקום המילה הרגילה "מת". בחירה זו באה ללמד שאהרן הסתלק מן העולם ב"מיתת נשיקה" עדינה. כוח החיים עזב את גופו בשלווה ללא כל ייסורים או סימני כיליון שניכרו על הגוף, והעם זיהה מיד את קדושת פטירתו [מלבי"ם, העמק דבר, אלשיך].
הביטוי כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל זוכה להדגשה מיוחדת בקרב כלל הפרשנים. בניגוד לפטירת משה, שם נאמר שרק "בני ישראל" בכו, על אהרן התאבלו שלושים יום – זמן האבלות המקובל [בכור שור, שפתי כהן] – גם האנשים וגם הנשים כאחד.
הסיבה לאבל האוניברסלי והעמוק הזה נעוצה באופיו הייחודי של אהרן. בעוד שמשה ייצג את מידת הדין והאמת המוחלטת, אהרן גילם את מידת החסד, האהבה והשלום [רש"ר הירש]. הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, והקדיש את חייו לפשור בין אדם לחברו, ובמיוחד להשכנת שלום בית בין איש לאשתו, תוך התאמת דבריו ברגישות לכל צד ולכל אדם [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, גור אריה, הדר זקנים]. משה נתפס כשר צבא המנהיג את האומה, אך אהרן היה הדמות הנגישה והקרובה שאליה פנו אנשים ונשים בצרכיהם היומיומיים לתפילה ונחמה, ולכן חסרונו הורגש באופן אישי וצורב בכל אוהל בישראל [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].