פסוק זה מהווה את נקודת המפנה באחד האירועים הדרמטיים ביותר במסע בני ישראל במדבר בהקשר של פרשת "מי מריבה". הציווי האלוהי למשה ולאהרן כיצד להוציא מים עבור העם הצמא, טומן בחובו את השורש לחטאם המפורסם ולעונשם שלא להיכנס לארץ ישראל.
הציווי נפתח במילים קַח אֶת־הַמַּטֶּה. הפרשנים חלוקים בשאלה באיזה מטה מדובר ומה הייתה מטרתו. גישה אחת גורסת כי מדובר במטהו של אהרן, שהונח לפני ארון העדות כסמל ואות נגד מרדנות העם בפרשת קורח. מטרת לקיחתו הייתה להראות לעם כיצד עץ יבש יכול להוציא פרח ומים בגזרת ה', וכך גם הסלע היבש יכול להוציא מים [צפנת פענח, חזקוני, כלי יקר]. מנגד, יש הסבורים כי זהו מטהו המוכר של משה, שבו נעשו הניסים במצרים ובקריעת ים סוף, וכן מטה שעבר במסורת מאבות האומה, והוא מגלם את כוח הניסים [העמק דבר, צאינה וראינה].
מחלוקת עמוקה עוד יותר נוגעת לשאלה האם לקיחת המטה נועדה להכאה בפועל. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' לא ציווה להכות בסלע, אלא לקיחת המטה נועדה רק כדי להציגו כאות אזהרה לעם המורד [רשב"ם, שפתי כהן], או כגיבוי למקרה שהדיבור לא יועיל [חומת אנך, נחלת יעקב]. עם זאת, יש הטוענים כי עצם הציווי לקחת את המטה כלל בתוכו משמעות של הכאה, כפי שהיה מקובל בניסים קודמים, והחטא של משה נבע מסיבות אחרות לחלוטין [רמב"ן, ביאור יש"ר, אבן עזרא, מלבי"ם].
השלב הבא בציווי הוא וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה. ההקהלה נועדה לפרסם את הנס ברבים כדי לקדש את שם ה' מול כל הקהל [ספורנו, הכתב והקבלה]. בנוסף, יש המסבירים כי הכוונה הייתה לאסוף את העם לתפילה משותפת, כדי ללמדם שניתן לפעול ישועות גם באמצעות תפילת הרבים ולא רק על ידי ניסים גלויים של משה [העמק דבר]. קיימת גם דעה שההקהלה נועדה במקור רק לגדולים ולטהורים שבעם, אך משה ואהרן אספו את כולם [קיצור בעל הטורים].
ההוראה המרכזית והמפורסמת ביותר היא וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי היה להוציא מים באמצעות דיבור בלבד, דבר המהווה נס גדול ומרשים יותר מהכאה פיזית שניכר בה מאמץ טבעי [רש"י, רבנו בחיי, ספורנו]. עם זאת, קיימות פרשנויות מגוונות למהות ה"דיבור" הזה: יש המפרשים שהכוונה היא לדבר אל בני ישראל בעודם עומדים מול הסלע ולהכריז בפניהם שה' יוציא עבורם מים [בכור שור, דעת זקנים, הדר זקנים]; אחרים מסבירים שהכוונה היא ללמד פרק של דברי תורה או הלכה ליד הסלע, ובזכות כוחה של התורה ייבקעו המים [אור החיים, העמק דבר, נחלת יעקב]; ויש המפרשים שמשה ואהרן נצטוו לפנות לסלע ממש ולצוות עליו בשם ה' להוציא מים [רש"י, רשב"ם, שטיינזלץ]. המילה לְעֵינֵיהֶם מוסברת לא רק כנוכחות פיזית שבה העם יראה את המתרחש, אלא גם כפנייה לעיני ההתבוננות והשכל של העם, כדי שיבינו ויפנימו את גודל הנס [הכתב והקבלה].
לגבי התוצאה המובטחת, הפסוק משתמש בשני ביטויים שונים: תחילה וְנָתַן מֵימָיו, ולאחר מכן וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע. הפרשנים מדקדקים בשימוש במילה מֵימָיו (המים שלו). רבים מסבירים כי הדבר נועד להדגיש שהמים ינבעו מתוך גוף הסלע עצמו ולא ממעיינות תת קרקעיים המצויים תחתיו [רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי, שפתי כהן]. גישה נוספת רואה בכך רמז לבארה של מרים, מים ניסיים שנבראו עוד מימי בראשית והיו גנוזים בתוך הסלע, וכעת הוא נדרש לתת את המים השייכים לו [רבנו בחיי, שפתי כהן, העמק דבר, רש"ר הירש]. הכפילות בביטויים מוסברת בכך שהביטוי הראשון מתייחס לנביעה הראשונית והטבעית יותר של הסלע, בעוד הביטוי השני מתייחס לשפע העצום שייצא בדרך נס ויזרום כנהרות כדי להרוות את כל העם העצום [רבנו בחיי, העמק דבר, מלבי"ם]. יש הרואים בכפילות זו גם מעבר ממים רוחניים וזכים למים גשמיים ופשוטים יותר [חתם סופר, נחלת יעקב].
הפסוק נחתם בדאגה לצרכי העם: וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם. משמעות המילה בְּעִירָם היא בהמתם. הפרשנים לומדים מציון מפורש זה כי הקב"ה חס על ממונם ורכושם של ישראל, ודואג לא רק לחייהם אלא גם לרווחתם הכלכלית [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי חכמים, צאינה וראינה, דברי דוד]. השימוש בפועל וְהִשְׁקִיתָ (במקום לכתוב "וישתו") נועד להדגיש שמשה יפקח על השתייה כדי שלא ישתו יותר מדי בבת אחת ויסתכנו לאחר צמאונם הכבד, וכן כדי להראות שקדימות השתייה צריכה להינתן קודם לאדם ורק לאחר מכן לבהמה [אור החיים].
מתוך הבנת ההוראות המדויקות בפסוק זה, מנתחים הפרשנים את גדר החטא של משה ואהרן שלא קיימו את ההוראה כפשוטה. בעוד רש"י מתמקד בשינוי ההוראה מדיבור להכאה, הרמב"ם תולה זאת בכעסו של משה כשאמר "שמעו נא המורים". רבנו חננאל טוען שהחטא נבע מכך שאמרו "נוציא לכם מים" במקום לומר שה' יוציא, ובכך לא קידשו את שם ה'. פרשנים אחרים, כמו האור החיים והכלי יקר, מסבירים שמשה טעה בכוונת ה' מתוך דאגה עמוקה לכבוד שמיים, הוא חשש שאם רק ידבר והסלע לא יוציא מים, יתחלל שם ה', ולכן בחר להכות. אך במעשה זה הוא גרם לעם לחשוב שהכוח טמון במטה הקסמים או בפעולה פיזית, ולא בהשגחה האלוהית הטהורה, ובכך פגם באמונתם.