העלייה אל הור ההר מהווה רגע עמוק של מעבר והכנעה מוחלטת לרצון ה'. שלושת מנהיגי האומה מטפסים אל פסגת ההר לעיני העם כולו, למסע שממנו אחד מהם לא ישוב, באירוע השוזר בתוכו קושי אישי עצום לצד מסירות וקבלת הדין.
הכתוב פותח במילים וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, ציון שלכאורה נראה מיותר, שהרי ברור שמשה יקיים את ציווי ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי תוספת זו באה להדגיש את שבחו של משה, שפעל מתוך ציות מוחלט לגזרת מלך וללא כל מניע אישי, ולא עיכב את ביצוע השליחות אף על פי שהדבר היה קשה לו מאוד [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הקושי נבע מכך שפטירת אהרן הזכירה למשה את גזרת המוות שלו עצמו, וכן משום שנאלץ לקחת את אהרן בדברים, לנחם אותו ולבשר לו שבנו יירש את מקומו – זכות שמשה עצמו לא זכה לה בבניו שלו [שפתי כהן, משכיל לדוד]. המילה כַּאֲשֶׁר רומזת שמשה פעל באופן מיידי, וכן שקיים את הציווי לדבר עם אהרן דברי פיוס ונועם כדי שיתרצה לעלות מעצמו [העמק דבר, משכיל לדוד].
הפועל וַיַּעֲלוּ מעיד על חסידותו של אהרן, שעלה אל ההר ברצון פשוט וללא כל סירוב או תרעומת על גזרת ה', אף על פי שנשא בעונש על חטא מי המריבה [העמק דבר].
התורה מדגישה שהעלייה נעשתה באופן פומבי וטקסי, לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. פומביות זו נועדה לשרת מספר מטרות. ראשית, הטיפוס על ההר הוכיח לעם שאהרן לא מת מחמת זקנה או תשישות, שהרי היה בכוחו לעלות לפסגה [ביאור שטיינזלץ]. שנית, העלייה המשותפת נועדה להבטיח את העברת ההנהגה באופן חלק: כאשר העם יראה שרק משה ואלעזר יורדים מן ההר, הם יבינו שאהרן מת שם כדרך כל הארץ, ויעניקו לאלעזר את הכבוד הראוי לכוהן הגדול החדש [ביאור יש"ר]. משה ידע היטב כי אהרן אהוב מאוד על כל ישראל, וחשש שאם יעלו בסתר והוא לא ישוב, העם יחשוד בו ובאלעזר שפגעו בו. אף על פי כן, הוא לא נרתע מהסכנה וקיים את הציווי לעיני הכל [שפתי כהן]. כך עמדה כלל העדה והביטה בפלא הגדול של שלושת גדולי הדור מטפסים יחד, ובמיוחד באהרן היוצא אל ההר לבוש בבגדי הכהונה שמקומם בתוך המשכן, והבינה כי מתרחש לנגד עיניה אירוע נשגב ויוצא דופן על פי דבר ה' [העמק דבר].