הסירוב הדיפלומטי של מלך אדום לבקשת בני ישראל הופך לעימות צבאי גלוי ולחסימה מוחלטת של דרכם. בתשובתו של אדום, לֹא תַעֲבֹר, בולטת השמטת המילה "בי" שהופיעה בשיח הקודם ביניהם. השמטה זו מלמדת על החרפת הסירוב: אדום אינו אוסר רק על מעבר בתוך הערים והיישובים שלו, אלא מונע כל דריסת רגל. האיסור המוחלט כולל את דרך המלך, את גבולות המדינה מסביב, ואפילו נתיבים צדדיים ושבילי מדבר [תולדות יצחק, חזקוני, מלבי"ם]. לנוכח חסימה הרמטית זו, בני ישראל שקלו לעבור בכוח הזרוע ובעל כורחו של אדום, אך לבסוף נטו מעליו לאחר שהוזהרו על ידי ה' שלא להתגרות בו [חזקוני].
כדי לאכוף את החסימה, וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ והתייצב ממש על גבולות ארצו, מתוך חשש שישראל ינסו לעקוף ולעבור ללא רשות מחוץ לשטח המיושב [ספורנו, מלבי"ם]. אדום יצא לקראתם בְּעַם כָּבֵד, כלומר בצבא רב ועצום [ביאור שטיינזלץ], וּבְיָד חֲזָקָה. מכיוון שלכל צבא גדול יש באופן טבעי כוח רב, עצם הוספת המילים "וביד חזקה" באה ללמד על מהות העוצמה והגישה האדומית [שפתי חכמים]. מצד אחד, הדבר מעיד על ביטחון עצמי מוחלט של אדום, שאיבדו כל פחד מפני ישראל [העמק דבר]. מצד שני, העוצמה אינה רק צבאית אלא היסטורית ושורשית: אדום יצא לקרב כשהוא נשען ובוטח בברכה העתיקה שקיבל עשו סבם מיצחק, "והידיים ידי עשו" [רש"י, שפתי חכמים].