מסע זה מסמן נקודת מעבר דרמטית בתולדות עם ישראל, שבה הם מותירים מאחור את שנות הנדודים במדבר ומתייצבים כדור חדש ושלם המוכן לקראת כניסתו לארץ המובטחת, רגע לפני פרידתם מאהרן הכהן.
הכתוב מדגיש כי כׇּל־הָעֵדָה הגיעה יחד, ולכך מציעים הפרשנים מספר רבדים של משמעות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, שפתי חכמים, ברטנורא, צאינה וראינה, גור אריה, רש"ר הירש] היא שזהו ביטוי לשלמות רוחנית ופיזית: כל בני הדור שנגזרה עליהם מיתה במדבר כבר הלכו לעולמם, והעדה הניצבת כעת היא שלמה, מורכבת מאלו שזכו בחיים, עתידים להיכנס לארץ וראויים לחיי העולם הבא. היציאה מִקָּדֵשׁ רומזת גם היא על כך שהעם היה כעת מקודש ונקי מחטאים [שפתי כהן]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים את הביטוי על רקע האירועים הקודמים: למרות שמלך אדום יצא לקראתם בכוח צבאי כבד, הכתוב מעיד שלא נפקד ולא נהרג אף איש מישראל, וכולם הגיעו בשלמות [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, מלבי"ם]. גישה נוספת מדגישה את האחדות הלאומית, ומלמדת שאף לא אדם אחד מישראל בחר להישאר ולהתיישב בגבול אדום, אלא כולם המשיכו במסע יחד עם משה ואהרן [העמק דבר].
התחנה שאליה הגיעו היא הֹר הָהָר. חלק מן המפרשים מסבירים כי "הֹר" הוא פשוט שמו הפרטי של ההר, שנקרא כך משום שבלט באופן מיוחד בנוף המקומי [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר, ברכת אשר]. לעומתם, גישה פרשנית אחרת מתארת תופעת טבע ייחודית של הר הניצב על גבי הר אחר, בדומה לתפוח קטן המונח על גבי תפוח גדול. על פי מסורת זו, אף על פי שענני הכבוד הלכו לפני המחנה ויישרו את ההרים כדי להקל על ההליכה, ה' השאיר שלושה הרים בולטים למטרות היסטוריות: הר סיני שעליו ניתנה התורה, הר ההר שנועד לקבורת אהרן, והר נבו שנועד לקבורת משה [רש"י, רבנו בחיי, רש"ר הירש, ברכת אשר].
ההגעה למקום זה מסמלת את סיום תפקידו של אהרן. מאחר שעם ישראל ניצל מאדום, הם כבר לא היו זקוקים להגנתו הרוחנית של אהרן מפני סכנה זו [שפתי כהן]. כדי להפיס את דעתו של אהרן ולמנוע ממנו צער על כך שהוא מת בסמיכות לחטא מי מריבה, ה' לא בישר לו על מותו ישירות אלא שלח את משה לעשות זאת בעדינות. המסר שהועבר לאהרן היה שמותו אינו עונש של כריתה בטרם עת, אלא אסיפה טבעית ומכובדת אל עמיו – אל נשמות הצדיקים הממתינות לקבל את פניו בשמחה בעולם האמת [אלשיך].