המעבר לפסוק זה טומן בחובו קפיצה כרונולוגית דרמטית של כשלושים ושמונה שנים, שכן הכתוב מדלג מהשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים ישירות אל השנה הארבעים. רוב הפרשנים מסכימים כי התורה מתמקדת בעיקר באירועי השנה הראשונה והשנה האחרונה לנדודים, ומשמיטה את קורות עשרות השנים שבאמצע.
הפסוק פותח בתיאור כפול: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתוספת "כל העדה" באה להדגיש שמדובר בעדה השלמה והחדשה – דור המדבר שנגזר עליו למות כבר כלה, ואלו הם הבנים שזכו לחיים ועתידים להיכנס לארץ. עם זאת, יש המפרשים כי הציון "כל העדה" נועד לרמז שכל העם התאחד בתלונה ובמריבה שעתידה לפרוץ מיד לאחר מכן [רמב"ן, הטור הארוך]. פירוש נוסף גורס כי באותה שעה היו ישראל במדרגה רוחנית גבוהה של צדיקים וישרים, ולכן זכו כולם לתואר המכובד "בני ישראל", בניגוד למקומות שבהם חטאו וכונו רק "העם" [אור החיים].
הכתוב מציין את הזמן והמקום: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ. הפרשנים מדגישים כי קדש זו, השוכנת במדבר צין על גבול ארץ אדום, אינה קדש ברנע שבמדבר פארן, ממנה נשלחו המרגלים בשנה השנייה [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. השימוש בפועל וַיֵּשֶׁב מצביע על כך שהעם חש תחושת הקלה והתיישבות קבע. הם סברו כי תמו הנדודים והם ניצבים סוף סוף על סף הכניסה לארץ המובטחת [רש"ר הירש, העמק דבר]. ציון חודש ניסן, שהוא חודש האביב בו המים מצויים בשפע, יחד עם הישיבה בעיר מיושבת שבטבעה סמוכה למקורות מים, באים להדגיש כי הבצורת שתכה בהם מיד אינה תופעת טבע, אלא תוצאה ישירה ונסית של מות מרים [אלשיך, מלבי"ם].
על המילים וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם מסבירים הפרשנים כי מרים, בדומה למשה ואהרן, לא מתה על ידי מלאך המוות אלא ב"מיתת נשיקה" עליונה, וללא שליטת רימה ותולעה. אולם, בניגוד לאחיה, לא נכתב אצלה שמתה "על פי ה'", משום שאין זה מדרך הכבוד כלפי מעלה להשתמש בביטוי זה ביחס לאישה [רש"י, תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על כך שפרשת מות מרים נסמכה לפרשת פרה אדומה, המופיעה לפניה וארעה עשרות שנים קודם לכן, כדי ללמד שכשם שפרה אדומה מטהרת ומכפרת, כך מיתתם של צדיקים מכפרת על הדור. הצדיקים נמשלים לאם האומה המכפרת על חטאי בניה, וכשם שהפרה חוזרת לעפרה ועל ידי כך מטהרת, כך הצדיק מסתלק מגופו החומרי וחוזר לנשמתו הטהורה [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. עם זאת, הכפרה אינה אוטומטית, אלא תלויה בכך שהעם יתאבל, ייכנע ויעשה חשבון נפש על אובדן הצדיק [תורה תמימה, תולדות יצחק].
הסמיכות של המילים וַתָּמָת ו-וַתִּקָּבֵר מלמדת שמרים נקברה מיד בסמוך למיתתה, ומכאן למדו חז"ל שאין משהים את מיטת הנשים ברחוב כדי להרבות בהספדים, מפני שמירת כבודן וצניעותן [תורה תמימה, הכתב והקבלה].
היעדר המים מיד לאחר מותה מוכיח למפרע כי באר המים הפלאית שליוותה את ישראל ארבעים שנה במדבר, הייתה קיימת אך ורק בזכותה של מרים. לפי חלק מהפרשנים, הסתלקות המים הייתה עונש של מידה כנגד מידה: במקום לגמול חסד עם הנביאה שסיפקה להם מים עשרות שנים, להתאבל עליה ולבכות את לכתה, העם קבר אותה ומיד פנה לריב ולהתלונן. משום שעיניהם נותרו יבשות מדמעות, יבשה גם באר המים שלהם [אור החיים, תולדות יצחק, אלשיך]. בנוסף, סמיכות מותה להסתלקות המים היא המקור למנהג לשפוך את המים השאובים בבתים כאשר מת אדם בשכונה [פענח רזא, הדר זקנים].