הציווי האלוהי המופנה למשה מסמן את תחילת פרידתו של אהרן מן העולם ואת העברת שרביט הכהונה לדור הבא. הפסוק משתמש בשני פעלים מרכזיים, קַח ו-וְהַעַל, אשר זכו לניתוח מעמיק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במילה קַח. מבחינה תחבירית, הפסוק יכול היה להסתפק בציווי "העל את אהרן". התוספת של המילה "קח" מעידה כי אין מדובר בלקיחה פיזית בכוח, שכן לא ניתן לקחת אדם לרשות אחרת ללא הסכמתו, אלא בלקיחה באמצעות דברי פיוס וניחומים [גור אריה, אלשיך]. הסיבה לגישה עדינה זו היא שאהרן היה איש של חסד, וה' כביכול "התבייש" לבשר לו על מותו באופן ישיר, ולכן שלח את משה להכין אותו לכך [שפתי כהן].
משה הצטווה לנחם את אהרן בכך שידגיש בפניו את הזכות העצומה שנפלה בחלקו: לראות בחייו את בנו אלעזר יורש את כתר הכהונה הגדולה, זכות שמשה עצמו לא יזכה לה [רש"י, שפתי כהן]. יש המעירים כי האמירה של משה לפיה הוא "אינו זכאי" לכך אינה מדויקת עובדתית, שכן בניו של משה לא ירשו אותו בשל זכותו היתרה של יהושע ולאו דווקא בגלל חוסר זכות של משה, אך בשעת ניחומים מותר להשתמש במילים מפייסות גם אם אינן מדויקות לחלוטין [ברכת אשר על התורה]. משה עשה זאת בהדרגה ובחכמה, כשהוא פותח בלימוד משותף על מיתת האדם הראשון, עד שאהרן הבין את הרמז וקיבל את מותו באהבה ובהשלמה [צאינה וראינה].
מעניין לציין את ההקבלה הלשונית: המילה קַח מופיעה כאן באותו אופן בדיוק שבו הופיעה כאשר אהרן נכנס לתפקידו עם הקמת המשכן. כלומר, אותה לשון ששימשה לקירובו אל הכהונה בשיא תפארתו, משמשת כעת כדי להובילו אל סוף דרכו [רבנו בחיי].
באשר למילה וְהַעַל שמשמעותה היא פשוט "העלה" [ביאור שטיינזלץ], קיימת גישה חלופית. בעוד שרוב הפרשנים רואים כאן פיוס, יש מי שלומד מהשימוש בפועל יוצא, וְהַעַל ולא "ועלו", כי משה קיבל סמכות להשתמש גם בכפיית דברים במידה ואהרן היה מסרב לעלות [העמק דבר].
העלייה הפיזית אל הֹר הָהָר נושאת גם משמעות רוחנית. אהרן לא מת מוות רגיל, אלא מתוך השתוקקות עצומה ודבקות בה'. מעמד כה קדוש חייב היה להתרחש בהתבודדות מוחלטת, הרחק מהעם, כשרק משה ואלעזר נוכחים בו [מלבי"ם]. עם זאת, ההסתתרות בהר עוררה את חשדם של בני ישראל, שחשבו כי משה או אלעזר הרגו את אהרן מתוך קנאה בתפקידו. כדי להפריך חשדות אלו, ה' הציג בפני העם באורח פלא את ארונו של אהרן מרחף ומוקף במלאכים, וכך הוכיח לכל כי מותו היה טבעי ושמימי [צאינה וראינה].