תגובתו התקיפה והשלילית של אדום לבקשת ישראל לעבור בארצם בדרכם לארץ כנען פותחת במילים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם. הכתוב מייחס את האמירה לאומה כולה ולא ל"מלך אדום", כדי ללמד שכל העם הסכים פה אחד ובעצה אחת לסרב לבקשת המעבר [הטור הארוך].
המילה בִּי מתפרשת ביסודה כמעבר בתוך תחומי הארץ והמדינה [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, נתינה לגר]. עם זאת, פרשנים רבים מדייקים שהשימוש במילה זו מצביע על בקשתם הראשונית של ישראל לעבור ממש בתוך הערים המיושבות ובלב המדינה [ריב"א, מלבי"ם, בכור שור]. ישראל קיוו לעבור בדרך המלך כדי לשלם מכס ולהועיל לכלכלת אדום [חזקוני], אך אדום לא האמינו להבטחותיהם של ישראל שלא יזיקו [בכור שור, אדרת אליהו]. אדום חששו שישראל מתכננים לכבוש את עריהם בערמה [חזקוני], וראו במעבר של אומה שלמה עם דגלים וגינוני שררה בתוך ארצם פגיעה קשה, כאילו ישראל עוברים בתוך גופם וליבם ממש [פענח רזא, שפתי כהן].
מעבר לכך, הסירוב נבע משיקולים אסטרטגיים ופסיכולוגיים. אדום טענו שאמנם כעת לא יפסידו דבר מהמעבר, אך הם חוששים שישראל ילמדו את מבואות הארץ למקרה של מלחמה עתידית [ברכת אשר על התורה]. מלך אדום אף חשש שעצם המעבר של ישראל יעורר את יצרו הרע להילחם בהם [שפתי כהן]. ההקפדה על המילה בִּי ניכרת בהמשך הפרשה: כאשר ישראל הבינו את הרגישות וביקשו לעבור רק במסילה העוקפת מחוץ לערים, אדום סירבו שוב, אך הפעם השתמשו בלשון "לא תעבור" בלבד, ללא המילה "בי", שכן הבקשה השנייה לא כללה כניסה ללב המדינה [ריב"א, פענח רזא, מלבי"ם].
בתגובתו, אדום מאיים: פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. הפרשנים שואלים מדוע הודגשה המילה בַּחֶרֶב ולא נאמר בפשטות "פן אלחם בך" [גור אריה, שפתי חכמים]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן עימות בין הברכות ההיסטוריות של האבות. אדום טוען כלפי ישראל: אתם באים ומתגאים בירושת אביכם, בכוח התפילה ("ונצעק אל ה' וישמע קולנו"), ולכן אני אצא לקראתכם בכוח שהוריש לי אבי יצחק – "ועל חרבך תחיה" [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן].
בנוסף להקשר הרוחני, האיום נשען על המציאות בשטח. המון העם באדום היו אנשי דמים, והיה חשש שכל מריבה פעוטה שתפרוץ בין המקומיים לישראל תתלקח מיד לאלימות בחרב [ספורנו]. עוינות זו נבעה גם מהידיעה של אדום על הנבואה "ורב יעבוד צעיר", שגרמה להם לחפש תמיד הזדמנויות להילחם בישראל בטרם יגיע זמן שעבודם [ביאור יש"ר]. תגובה לוחמנית זו של אדום להצעת השלום של ישראל משקפת באופן מובהק את הפסוק "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" [קיצור בעל הטורים].