משבר המים הפתאומי במדבר מציף בעם חרדה קיומית עמוקה, שמובילה אותם להתפרצות ייאוש ולמשאלת מוות מצמררת. תלונתם אינה מתמקדת רק בקושי הפיזי, אלא מבטאת שבר עמוק באמון כלפי ההנהגה. הפסוק פותח במילים וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה. העימות מכוון ישירות כלפי משה, שכן הוא המנהיג והראש שעליו מוטלת האחריות לספק את צורכיהם [ביאור יש"ר]. מעבר לכך, למשה יש קשר היסטורי ומהותי למים – הוא נמשה מהמים, ודרכו נעשו ניסי קריעת ים סוף והוצאת המים מהצור, ולכן טבעי שיתבעו ממנו מים גם כעת [כלי יקר]. עם זאת, המריבה הגלויה עם משה מסתירה תרעומת עמוקה יותר כלפי ה' עצמו על עצם הוצאתם ממצרים אל המדבר [ספורנו].
בשיא ייאושם, העם זועק: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ. הפרשנים מסבירים כי המילה וְלוּ משמעותה "הלוואי" [רש"י, שטיינזלץ, מזרחי]. לגבי המילה בִּגְוַע, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם עצם שפירושו "במיתת", כלומר "הלוואי שמתנו במיתת אחינו", ולא תיאור זמן של רגע המוות, שאז המילה הייתה מנוקדת אחרת [רש"י, מזרחי, גור אריה], אף שיש מי שרואה בכך שם פועל [אבן עזרא]. זעקה זו חושפת את עומק הייסורים שבצמא, שכן העם מביע העדפה ברורה למות כשם שמתו אחיהם בעבר.
בזיהוי אותם "אחים" ובסיבה להעדפת מיתתם, עולות במקורות שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה סבורה כי מדובר באנשים שמתו במגפות הפתאומיות, כמו בעדת קורח או בחטא המרגלים. מיתת צמא, השורפת את הגוף מבפנים, נתפסת כייסורים ממושכים ומגונים הרבה יותר ממוות מהיר במגפה או משריפה פתאומית [רש"י, שד"ל, העמק דבר, שטיינזלץ]. מתוך תפיסה זו, עולה אירוניה מרירה: העם למעשה בא בטענות למשה על כך שבעבר התפלל ועצר את המגפה שפרצה, שכן כעת הם מבינים שהיה עדיף להם לגווע אז באופן מהיר מאשר לסבול כעת את אימת הצמא [אור החיים, אלשיך].
גישה שנייה מזהה את ה"אחים" כדור המדבר, כלומר אותם אנשים מבן עשרים ומעלה שמתו לאורך שנות הנדודים [רבנו בחיי, אבן עזרא, שפתי כהן]. על פי תפיסה זו, אותם אחים מתו לִפְנֵי ה' – מתוך השלמה עם גזירת הבורא ובהשגחתו, במוות טבעי ושקט, בעוד שהדור הנוכחי ניצב בפני סכנת כליה נוראה וחסרת פשר של חוסר מים [רש"ר הירש].
גישה שלישית לוקחת את הדברים למישור הרוחני. השימוש בשורש ג.ו.ע מאפיין לרוב את מיתתם של צדיקים. העם חשש שמוות המוני בצמא במדבר ישווה אותם לבהמות שמתות מחוסר מים, ללא כל משמעות. משאלתם הייתה למות מיתה שיש בה כפרה, כזו שמבטיחה להם חלק בעולם הבא בדומה לאחיהם שכבר נפטרו, ולא למות מיתה בזויה של חיות במדבר, המאבדות את חייהן במקרה וללא השגחה [כלי יקר, אלשיך].