במדבר, פרק כ׳, פסוק כ״ח

העברת הכהונה הגדולה מאהרן לבנו אלעזר מתרחשת במעמד פרידה נשגב בראש ההר, המשלב את סיום חייו של אהרן עם העברת שרביט ההנהגה הרוחנית.

כאשר משה מבצע את הפעולות של וַיַּפְשֵׁט וכן וַיַּלְבֵּשׁ, הוא למעשה לוקח בחזרה את בגדי הכהונה שנתן לאהרן ביום חינוכו, כשם שה' לוקח כעת בחזרה את נשמתו [רבנו בחיי]. הפרשנים מצביעים על קושי מעשי בפעולה זו: בדרך כלל, הפשטת בגדים מתחילה מהבגד העליון לפנימי, ואילו לבישה מתחילה מהפנימי לעליון. הפתרון לכך הוא שנס התרחש בבגדים אלו, והם הופשטו והולבשו מאהרן לאלעזר בזה אחר זה כסדרם המדויק [רבנו בחיי, שפתי כהן]. נס זה בלט במיוחד בששה מתוך שמונת בגדי הכהונה, שכן לא ניתן היה להסיר את הבגדים הפנימיים דוגמת הכתונת והאבנט בטרם יוסרו המעיל והאפוד שמעליהם [שפתי כהן].

תיאור מותו במילים וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם מקפל בתוכו מיתה שלווה בנשיקה [רבנו בחיי, קיצור בעל הטורים]. על פי המסורת, משה הורה לאהרן להיכנס למערה, שם המתינה לו מיטה מוצעת ונר דולק, והוא מת מיתה שמשה עצמו חמד אותה [רבנו בחיי, שפתי כהן].

הכתוב מציין את מותו של אהרן אך משמיט את עניין קבורתו. יש המסבירים כי המערה נסגרה עליו באורח פלא וקלטה אותו לתוכה ללא צורך בקבורה רגילה [שפתי כהן], בעוד אחרים סבורים כי משה ואלעזר אכן קברו אותו בטרם ירדו מההר, אלא שהכתוב בחר לקצר ולא לציין פרט הכרחי ומובן מאליו זה [ביאור יש"ר]. בנוסף, בניגוד למשה, לא נאמר כאן שאהרן מת "על פי ה'". השמטה זו מכוונת, שכן במקום זה חטאו משה ואהרן במי המריבה והמרו את פי ה', ולכן לא היה ראוי להזכיר ביטוי זה באותו המעמד [רבנו בחיי]. מיקומו של הר ההר בדרום נבחר כדי ששלושת המנהיגים – משה, אהרן ומרים – ייקברו באזורים שונים, ובכך יגנו על עם ישראל ויכפרו עליהם במקומות המועדים לחטא [רבנו בחיי].

לבסוף, כאשר משה ואלעזר עוזבים את המקום, הכתוב משתמש בפועל היחיד וַיֵּרֶד במקום ברבים. דקדוק זה משקף מציאות הלכתית: משה, שאינו כהן, היה רשאי לשהות במקום המיתה. לעומתו, אלעזר שהפך באותו רגע לכהן גדול, היה מנוע מלהימצא בקרבת המת, ולכן נאלץ להתרחק מיד, כך שהירידה מיוחסת בעיקרה למשה [צפנת פענח].