מפגש הגבולות בין ישראל לאדום מגיע לנקודת הכרעה, המסתיימת בסירוב מוחלט של אדום לאפשר מעבר, ובנסיגה שקטה של עם ישראל.
המילה וַיְמָאֵן משמעותה סירב [שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים באשר למניע שעמד מאחורי סירוב זה לאפשר לישראל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. גישה אחת גורסת כי אדום לא פעל מתוך היגיון מדיני מסוים, אלא מתוך שנאה כבושה ועמוקה, ורצון פשוט שלא לעשות לישראל שום טובת הנאה [העמק דבר]. לעומת זאת, יש המבחינים בין סירובו של אדום לסירובו של סיחון מלך האמורי. בעוד שסיחון שנא את ישראל בתוך לבו ויצא למלחמת חורמה, אדום חשש ופחד מישראל. לכן סירובו היה מילולי בלבד ונועד למנוע חצייה של הגבול, אך ללא כוונה ליזום מלחמה [מלבי"ם].
אף על פי שפסוק זה מתאר סירוב מוחלט של אדום למעבר ישראל, במקום אחר בתורה משתמע שבני עשו כן אפשרו לישראל לעבור ולקנות מהם מזון. כדי ליישב סתירה זו, מוסבר כי בני ישראל אכן לא עברו בתוך ארץ אדום עצמה, אלא הלכו רק לאורך קו הגבול החיצוני שלה [ריב"א].
בעקבות הסירוב, הכתוב מתאר כי וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. משמעות המילה וַיֵּט היא סר ופנה הצידה [שטיינזלץ]. מבחינה גיאוגרפית, ישראל פנו כדי לעקוף את ארץ אדום [שטיינזלץ], והדרימו לאורך גבולה המערבי, הרחק מארץ ישראל. משם פנו לכיוון מואב, שגם הם סירבו לאפשר להם מעבר בשטחם אך מכרו להם מזון [חומש קה"ת].
נשאלת השאלה מדוע עם ישראל פשוט נסוג לאחור ולא נלחם באדום כדי לפלס את דרכו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב כאן מקצר, וישראל נסוגו משום שפעלו על פי ציווי מפורש מפי ה'. ה' ציווה עליהם מראש שלא להתגרות באדום ולא להילחם בהם, ולכן, משהבינו שאדום לא יניח להם לעבור בדרכי שלום, לא נותרה להם ברירה אלא לסגת ולפנות לדרך אחרת [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. ציווי דומה חל גם לגבי מואב, שה' אסר לכבוש את ארצם, אם כי התיר להפחיד אותם בשל התנהגותם [חומש קה"ת].
לצד ההסבר ההיסטורי, יש המוצאים רמז לעתיד בבחירת המילה וַיֵּט. התורה לא כתבה "וילך" או "ויעבור", אלא השתמשה בלשון הטיה. הדבר משול לאדם העומד במקומו ומטה את גופו הצידה באופן זמני, מתוך כוונה לחזור ולהזדקף. כך גם נסיגתם של ישראל מאדום אינה עזיבה מוחלטת וסופית, אלא סטייה זמנית, המרמזת על כך שלעתיד לבוא יחזרו ישראל ויירשו את ארץ אדום [אדרת אליהו].