קרה לכם פעם שהייתם חייבים לעבור בדרך מסוימת כדי להגיע לאנשהו, אבל מישהו חסם את השביל ולא הרשה לכם להתקדם? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל בדרך לארץ ישראל. הם הגיעו לגבול של ארץ אדום וביקשו יפה רשות לעבור. אבל מלך אדום לא הסכים. התורה משתמשת במילה וַיְמָאֵן, שמשמעותה שהוא פשוט סירב. הוא לא הסכים לתת לעם ישראל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, כלומר לחצות את השטח של המדינה שלו.
אולי תשאלו את עצמכם למה עם ישראל לא נלחם באדום כדי לפנות לעצמו את הדרך. הרי היה להם צבא גדול וחזק. הסיבה הפשוטה היא שה׳ ציווה עליהם מראש לא להתגרות באדום ולא להילחם בהם. לכן, ברגע שעם ישראל הבין שאדום לא ייתן להם לעבור בשלום, הם בחרו לוותר ולסגת בשקט. הכתוב אומר וַיֵּט ישראל מעליו, כלומר העם סר ופנה הצידה. במקום להיכנס לתוך ארץ אדום, הם עשו סיבוב גדול, הלכו רק לאורך קו הגבול החיצוני והמשיכו בדרכם הארוכה.
מעניין לדעת שהבחירה במילה וַיֵּט רומזת לנו משהו לעתיד. התורה לא כתבה שעם ישראל פשוט עזב והלך משם, אלא השתמשה במילה שמתארת אדם שרק מטה את הגוף שלו הצידה לרגע, מתוך כוונה לחזור ולעמוד ישר. זה מלמד אותנו שההתרחקות של עם ישראל מאדום הייתה רק סטייה זמנית מהדרך.