הציווי האלוהי יוצא לפועל כאשר משה ניגש לקחת את המטה ממקומו המקודש. הכתוב מציין כי משה לקח אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', שכן מדובר באותו מטה מיוחד, "מטה האלוהים", שהיה מונח דרך קבע בקודש הקודשים לפני ארון העדות [אבן עזרא]. מקום זה מסמל סביבה וקיום שלמעלה מגדרי הטבע [העמק דבר], ושם נשמר המטה למשמרת כדי לשמש כאות אזהרה עבור בני ישראל המורדים [ביאור שטיינזלץ].
המילים החותמות את הפסוק, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ, זכו למספר התייחסויות שונות המאירות את האירוע מזוויות שונות. יש המפרשים כי מילים אלו אינן מתייחסות לעצם לקיחת המטה, אלא מסבירות את מיקומו: המטה היה מונח לפני ה' מכיוון שכך ה' ציווה בעבר [העמק דבר]. מנגד, גישה אחרת רואה במילים אלו תיאור של זריזותו של משה, שניגש לקחת את המטה מיד עם הישמע הציווי וללא כל עיכוב [אור החיים].
מעבר לכך, מילים אלו מקפלות בתוכן את כוונתו השלמה של משה באותו רגע לקיים את הציווי המורכב של ה' על כל פרטיו ודקדוקיו [מלבי"ם]. עם זאת, טמון כאן גם רמז מטרים וטראגי להמשך האירועים: הכתוב מדגיש שפעולת הלקיחה עצמה נעשתה בדיוק כפי שה' ציווה, כדי ללמד שמה שעשה משה מאותו רגע ואילך כבר לא היה כפי הציווי, אלא נבע משגגה והבנה מוטעית של דברי ה' [אור החיים].