רגע סיום תפקידו של אהרן הכהן בעולם מגיע, והוא מקבל את הבשורה על מותו הקרב. הפרידה מאהרן נכרכת בתוצאות האירוע במי מריבה, אשר מנע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת.
המילים יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו אינן ציווי ישיר למות, אלא הודעה מוקדמת שנועדה לאפשר לאהרן להתכונן לקראת מותו, לעלות אל ההר ולהפשיט את בגדי הכהונה שלו [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הודעה זו משקפת חסד אלוהי, שכן ה׳ מודיע לצדיקים על יום מותם כדי שיוכלו להשאיר צוואה רוחנית לילדיהם [צאינה וראינה]. אסיפה זו אל עמיו מתארת את חזרת נפשו אל מקורה [ביאור שטיינזלץ], ולא מיתה רגילה על ידי מלאך המוות, אלא "מיתת נשיקה". נפשו של אהרן יצאה מן הגוף מתוך רצון, שמחה ותשוקה להידבק בה׳ ולהצטרף למעון נשמות הצדיקים, לאחר שהשלים את ייעודו בעולם הזה [מלבי"ם]. בנוסף, ישנו רמז סמלי בכך שאהרן נאסף סמוך לגבול אדום, המלמד כי לעתיד לבוא, כאשר תעלה ותתעצם מלכות אדום, תתבטל הכהונה הגדולה מישראל [שפתי כהן].
הסיבה למותו במדבר מנוסחת במילים עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי. המראת פי ה׳ מתבטאת בכך שלא שמעו בקולו [ביאור שטיינזלץ]. ה׳ ציווה עליהם לדבר אל הסלע ולהסביר את הנס לעם באופן ברור, אך הם עשו את ההפך, ובכך גרמו לעם להטיל ספק ולחשוב שהמים הוצאו בתחבולה אנושית [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הפרשנים מתעכבים על חלקו המדויק של אהרן בחטא, שכן משה הוא זה שהכה בסלע ודיבר קשות אל העם. גישה אחת מסבירה שאהרן נענש על שתיקתו; אף שלא הכה בעצמו, הוא הסכים עם מעשהו של משה ולא קיים את הציווי המשותף לשניהם לדבר אל הסלע [אור החיים]. גישה נוספת מחדדת את ההבדל בין השניים: משה יכול היה לבחור בין הכאה לדיבור, ובחירתו להכות אמנם החמיצה את קידוש השם, אך בכל זאת היוותה קיום חלקי של עשיית נס. לעומתו, לאהרן לא היה כל חלק בשימוש במטה. תפקידו היחיד היה להשתתף בדיבור המשותף אל הסלע, ומשלא עשה זאת, הרי שביטל לחלוטין את הציווי האלוהי שהופנה אליו, ולכן מיוחסת לו המראת פי ה׳ באופן ישיר ונוקב [העמק דבר, ברכת אשר על התורה].
לגבי סיום הפסוק, המילה לְמֵי בצירוף לְמֵי מְרִיבָה מתפרשת בשני אופנים עיקריים: האות למ"ד משמשת במקום האות בי"ת לציון מקום, כלומר "במי מריבה" כשם של מקום, או שהיא משמשת לציון סיבה, במשמעות של "בעבור מי מריבה" או בגלל עניין המים [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].