במדבר, פרק כ׳, פסוק ה׳

לקראת תום שנות הנדודים בני ישראל מוצאים עצמם בשממה צחיחה, ונתקפים חרדה קיומית עקב הפסקת הנסים הגלויים והמעבר לחיים בדרך הטבע. זעמם מופנה אל משה ואהרן, והמילה הֶעֱלִיתֻנוּ ממזגת בתוכה את ההאשמה כי הבאתם למדבר היא מחדל אנושי של המנהיגים ולא רצון ה'. העם מלין על כך שהובא אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, שהוא לֹא מְקוֹם זֶרַע הראוי לגידולים, ואפילו מי גשמים אינם נקווים באדמתו. תלונתם על חסרון וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן נובעת מהצורך בפירות עסיסיים להשקטת הצימאון, או מתוך געגוע לבארה של מרים שגידלה פירות אלו באורח פלא. המצוקה מגיעה לשיאה בזעקה כי וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת, המדגישה את היעדרו המוחלט של הצורך הבסיסי וההכרחי ביותר לקיום.