תארו לעצמכם שאתם צועדים בחום כבד המון זמן, אתם כבר ממש קרובים להגיע למקום שתמיד חלמתם עליו, ופתאום נגמרת לכם הטיפה האחרונה של המים. מלחיץ, נכון? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל. אחרי ארבעים שנה של נדודים, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, פסק פתאום הנס של באר המים שליוותה אותם. ה' רצה להתחיל להרגיל אותם לחיים רגילים של טבע לקראת הכניסה לארץ, אבל העם נתקף בפחד גדול.
מתוך הלחץ, הם כעסו על משה ואהרן וצעקו עליהם במילה הֶעֱלִיתֻנוּ, שמשמעותה "אתם העליתם אותנו ממצרים". הם האשימו את המנהיגים במצב, במקום להבין שכך ה' מכוון את הדברים. בני ישראל הביטו סביבם וראו שזה לֹא מְקוֹם זֶרַע, כלומר אדמה יבשה ושוממה שאי אפשר בכלל לשתול בה שום דבר. מרוב ייאוש הם זעקו שחסר להם הדבר ההכרחי ביותר לחיים, כי וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.
תוך כדי התלונה הם גם הזכירו שאין להם וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן. אולי תשאלו את עצמכם למה מי שכל כך צמא למים מתלונן על חוסר בפירות? התשובה היא שאלו פירות עסיסיים מאוד שמלאים במיץ. העם בעצם אמר: אנחנו כל כך צמאים, ואין לנו אפילו פרי אחד מתוק שיעזור לנו להרטיב קצת את הגרון היבש.