במדבר, פרק כ׳, פסוק ד׳

נסו לחשוב על רגע שבו הייתם בטיול ארוך, השמש קפחה על הראש, וטיפת המים האחרונה בבקבוק שלכם נגמרה. תחושה לא פשוטה בכלל, נכון? בני ישראל נמצאים בדיוק במצב הקשה הזה. מתוך הצמא הגדול, הם פונים אל משה ואהרן ושואלים אותם וְלָמָה הֲבֵאתֶם. הם פונים לשניהם יחד, כי שניהם המנהיגים שאחראים לדאוג לעם לאוכל ולמים בדרך. הטענה של בני ישראל היא לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על המסלול שנבחר עבורם. הם בעצם אומרים למנהיגים: יכולתם לקחת אותנו דרך ערים ומקומות שיש בהם מים, אז למה הכנסתם אותנו אל הַמִּדְבָּר? הרי כולם יודעים שזהו מקום יבש שאי אפשר לגדל בו כלום. הצמא של העם היה כל כך כבד, עד שהם ממש פחדו שהם עומדים לָמוּת שָׁם. בני ישראל קוראים לעצמם קְהַל ה', כדי להזכיר שהם קהילה קדושה וחשובה שה' נמצא בתוכה, ולכן לא ייתכן שישאירו אותם כך בלי יכולת לשתות. בסוף הדברים שלהם, העם מזכיר גם את בעלי החיים ושואל מה יהיה עלינו וּבְעִירֵנוּ. המילה הזו מתארת את הבהמות שלהם. בני ישראל אהבו את בעלי החיים שלהם ודאגו להם, והם טענו שאפילו אם לבני האדם לא מגיע נס, לפחות שהמנהיגים ירחמו על הבהמות המסכנות שרק רוצות לשתות ולא עשו שום דבר רע.