פסוק זה חותם את ציווי קורבנות מוסף של ראש חודש. הוא מפרט את כמויות היין הנדרשות לנסכים הנלווים לכל סוג של בהמה המוקרבת, ומגדיר את המסגרת הזמנית, ההלכתית והרעיונית של הקורבן.
וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן
הפסוק מפרט את מידות היין המדויקות לניסוך על המזבח [ביאור שטיינזלץ]. מידת ה"הין" שווה לשנים עשר לוגים. לכן, חצי ההין לפר שווה לשישה לוגים; שלישית ההין לאיל שווה לארבעה לוגים; ורביעית ההין לכבש שווה לשלושה לוגים [רבנו בחיי].
הפרשנים דנים באופן שבו נמדדו כמויות אלו במקדש. גישה אחת סוברת שהיו כלי שרת נפרדים ומיוחדים לכל מידה – כלי של חצי הין, שליש הין ורביעית הין. גישה אחרת מסבירה שהיה כלי אחד גדול של הין, ובו היו חרוטות שנתות (סימוני מידה) שעל פיהן מדדו את הכמויות השונות [תורה תמימה, העמק דבר, מלבי"ם].
מדוע התורה מפרטת את מידות הנסכים דווקא כאן, בקורבן ראש חודש? ההסבר לכך הוא שבעוד שכמויות מנחת הסולת משתנות לעיתים בחגים מסוימים, כמויות היין לנסכים לעולם אינן משתנות. התורה ציינה קודם לכן את נסכי הכבש בקורבן התמיד, וכעת, בקורבן ראש חודש שהוא המוסף הראשון שכולל גם פר ואיל, היא קובעת את התקן הקבוע של נסכי הפר והאיל לכל מועדי ישראל, ואין צורך לחזור עליהם שוב [מלבי"ם].
מעבר למשמעות המעשית, ישנן משמעויות סמליות לכמויות אלו, המכוונות כנגד האבות: הפר (שישה לוגים) רומז לאברהם שאירח את המלאכים בשעה השישית של היום; האיל (ארבעה לוגים) רומז ליצחק שנעקד בשעה הרביעית; והכבש (שלושה לוגים, שהם שמונה עשרה ביצים) רומז ליעקב שתיקן את תפילת שמונה עשרה [רבנו בחיי].
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ
המילה חֹדֶשׁ בפסוק אינה מתייחסת לירח הפיזי, אלא נגזרת משורש ח.ד.ש, ומבטאת את רגע ההתחדשות המדויק [אבן עזרא, אבי עזר]. מכאן נלמד שאת הקורבן יש להקריב בדיוק ביום שבו מתחילים למנות את החודש החדש. ולכן, גם בזמנים שבהם ראש חודש נחגג במשך יומיים, קורבן המוסף הוקרב רק ביום שבו התחיל החודש בפועל [העמק דבר, בכור שור, חזקוני].
מתוך הדגשה זו, הפרשנים מסכימים כי אם עבר יומו של ראש החודש ולא הקריבו בו את הקורבן – הקורבן בטל ואין לו תשלומין ביום אחר או בחודש הבא [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. לכאורה, דין זה כבר נלמד מקורבן שבת ("עולת שבת בשבתו"), אך היה צורך לכתוב זאת במפורש גם בראש חודש. שכן, שבת היא יום חמור שאסור במלאכה, ולכן ניתן היה לחשוב שרק בה אין תשלומין, בעוד שבראש חודש שמותר במלאכה – אולי ניתן להשלים. מנגד, כל שבת זהה לחברתה, אך כל חודש הוא ייחודי (חודש ראשון, חודש שני), ולכן היה צורך ללמד שגם בשבת וגם בראש חודש, למרות ההבדלים ביניהם, אין אפשרות להשלים קורבן שעבר זמנו [משכיל לדוד].
הטעם הפנימי לכך שאין תשלומין לקורבן שעבר זמנו, הוא שקורבנות הציבור אינם בגדר "מס" או חוב טכני לה', אלא נועדו לרומם את תודעת העם אל הרעיון המיוחד של אותו יום. לכל יום יש דרישה רוחנית משלו, ואם ההתעוררות הזו לא הושגה במועדה, לא ניתן להשלימה ביום אחר [רש"ר הירש]. יתרה מכך, מבחינה קבלית ורוחנית, בכל חודש מאיר צירוף שונה של שם ה', והקורבנות עולים למעלה דרך אותו צירוף ייחודי של החודש. לכן, אף על פי שהקורבנות זהים בכל חודש מבחינה פיזית, הכוונה הרוחנית שליוותה אותם השתנתה מחודש לחודש בהתאם להתחדשות הרוחנית הספציפית שלו [חומש קה"ת].
לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
הביטוי בא ללמד שקורבנות אלו נוהגים בכל חודשי השנה, בין אם השנה פשוטה ובין אם היא מעוברת, ולא רק בחודשים מרכזיים כמו ניסן ותשרי [רלב"ג, מלבי"ם, העמק דבר].
ברובד נוסף ועמוק יותר, המילה לְחָדְשֵׁי נדרשת גם היא מלשון "חדש". התורה מלמדת כאן שמעגל הקורבנות הציבורי חייב להתחדש מדי שנה. החל מאחד בניסן, חובה להקריב את כל קורבנות הציבור אך ורק מתוך תרומת מחצית השקל החדשה שנאספה מהעם באותה שנה. התחדשות זו בחודש ניסן משחזרת את ימי המדבר, שכן המשכן הוקם באחד בניסן, ואז החלה עבודת הקורבנות מתרומה חדשה. בכך, כל שנה ושנה מהווה מעגל מחודש של התמסרות ציבורית לה', הבאה לידי ביטוי בהשתתפות מחודשת של כלל האומה [תורה תמימה, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].