פסוק זה פותח את הציווי על קורבנות המוסף של מועדי השנה, ומתחיל במועד הראשון, הלא הוא חג הפסח [אברבנאל]. מבחינה היסטורית, ציווי זה ניתן לעם ישראל כאשר היו קרובים לכניסה לארץ, ובא להפוך את קורבן הפסח – שנעשה עד אז רק במצרים ופעם אחת במדבר – לחובה קבועה לדורות [מלבי"ם, העמק דבר]. ברמה הרעיונית, חודש זה מציין את בריאתה של האומה הישראלית, ויום קורבן הפסח מהווה שחזור של שעת הגאולה. ביום זה בני ישראל מתמסרים מחדש לה׳, ובכך מציינים את המעבר משעבוד לפרעה אל חירות רוחנית ועבודת ה׳ [רש"ר הירש].
הפסוק מציין כי וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שהוא חודש ניסן [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יש להקריב פֶּסַח לַה' – כלומר להביא את קורבן הפסח [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מנוסח כהוראה עתידית, המצווה כיצד לנהוג בכל פעם שיגיע זמן מיוחד זה בשנה [שפתי כהן].
הפרשנים עומדים על כך שהפסוק תמציתי מאוד ומזכיר את הקורבן בשמו בלבד, ללא פירוט הלכותיו. הסיבה לכך היא שדיני הפסח כבר התבארו בהרחבה במקומות אחרים בתורה, ומטרת הפסוק כאן היא רק להזכיר את הקורבן כהקדמה והזהרה לקראת הבאת שאר קורבנות המוסף של חג המצות [הטור הארוך, רלב"ג].
נקודה נוספת שמעוררת את תשומת לב הפרשנים היא השמטת המילים "בין הערבים", המופיעות בדרך כלל בציווי על הפסח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה השמיטה צירוף זה משום שזמן הקרבת הקורבן כבר ידוע ומפורש במקומות אחרים [רבנו בחיי, אבן עזרא, העמק דבר]. עם זאת, הדגשת המילה יוֹם באה ללמד הלכה חשובה: הפסח חייב להישחט ביום עצמו, ולא לאחר שקיעת החמה [מלבי"ם]. מעבר לכך, אזכור הפסח כאן בא ללמד שיום הארבעה עשר נחשב כיום מועד שאסור בעשיית מלאכה עבור מי שמקריב את הקורבן, וההלכה שנלמדה במקום אחר מגבילה איסור מלאכה זה לשעות אחר הצהריים בלבד [העמק דבר].