הקרבת קורבן התמיד, המלווה בניסוך היין, מהווה את הציר המרכזי של עבודת המקדש היומיומית. קורבנות אלו, המוקרבים בבוקר ובין הערבים, ממסגרים את היום ומבטאים את הקשר התמידי שבין שפע העולם החומרי לבין ההקדשה הרוחנית לה'.
מיקומה של פרשת הנסכים
חלק מהפרשנים עומדים על השאלה מדוע פירוט כמויות הנסכים מופיע דווקא כאן, בציווי על קורבן התמיד וקורבנות ראש חודש, אך נעדר מציוויי שאר המועדים. ההסבר לכך הוא שכמות הנסכים, בניגוד למנחת הסולת שעשויה להשתנות במועדים שונים, נותרת קבועה לעולם. לכן, התורה פירטה את המידות פעם אחת בבסיס העבודה היומיומית, ושוב בראש חודש כדי לכלול גם את מידות הנסכים עבור פרים ואילים, ולא נזקקה לחזור על כך בהמשך [רמב"ן, הטור הארוך].
מהותו של היין לניסוך
המילה וְנִסְכּוֹ מבהירה כי מדובר ביין דווקא, ולא בשאר משקין [שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, התורה מוסיפה את המילה שֵׁכָר, שמשמעותה הפשוטה היא משקה משכר, כדי להגדיר את איכותו של היין. סביב הגדרה זו מתקיימת מחלוקת פרשנית:
הגישה המרכזית [רש"י, רלב"ג, נתינה לגר] מסבירה כי מדובר ביין ישן וחזק (בן ארבעים יום לפחות, ששמריו שקעו), ובכך התורה פוסלת לניסוך "יין מגתו" – יין חדש שזה עתה נסחט וטרם תסס. מנגד, יש החולקים וטוענים כי יין חדש כשר בדיעבד, ולכן המילה שֵׁכָר באה לפסול לחלוטין יין מזוג שדולל במים, שכן ניסוך דורש יין חי בלבד [רמב"ן, רבנו בחיי, מלבי"ם]. פרשנים אחרים מיישבים את המחלוקת ומסבירים כי הפסול של יין חדש הוא אכן רק לכתחילה, ואילו פסול היין המזוג נלמד ממקורות אחרים בפסוק [מזרחי, דברי דוד].
מקום הניסוך ואופן הביצוע
הציווי בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ קובע את מקום הניסוך – על גבי המזבח המקודש שבעזרה, ולא בבמות פרטיות [תורה תמימה, בכור שור]. מבחינה מעשית, היין המשובח ביותר מתאפיין בריח עז, ולכן היו שומרים אותו בחביות חרס שאינן נחשבות לכלי קודש. כדי לשמור על הניחוח עד רגע הניסוך, היו יוצקים את היין מן החבית אל תוך כלי השרת ממש על גבי המזבח [העמק דבר]. הניסוך נעשה במקום מסוים במזבח, בין היתר כדי להפיג את ריחות הבשר הנשרף [רלב"ג]. שאריות היין שקרשו נשרפו במקום קדוש, והנוזלים ירדו אל החללים העמוקים שבתחתית המזבח [תורה תמימה, מלבי"ם].
רמזים ואופן המזיגה
כפילות הלשון הַסֵּךְ נֶסֶךְ אינה מקרית. רוב הפרשנים [רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן, מלבי"ם, צפנת פענח] רואים בכך רמז לקיומו של ניסוך נוסף שאינו יין – ניסוך המים, המתקיים בחג הסוכות.
יתרה מכך, המילים נֶסֶךְ שֵׁכָר מתארות לא רק את סוג המשקה, אלא גם את אופן המזיגה. הכהנים היו פוקקים וסותמים את נקבי המזבח בשעת הניסוך, כך שהיין נאגר ומילא את המזבח לפני שירד מטה. פעולה זו יצרה מזיגה גדולה ו"משביעה", בדומה לאדם השותה בגרון מלא לרוויה, ולא בטפטוף איטי ודל [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
מבעד לפרטים ההלכתיים, מסתתר מסר רעיוני עמוק על היחס שבין קודש לחול. התורה מצמידה את המילה בַּקֹּדֶשׁ למילה שֵׁכָר. בעוד שהשכר מסמל את השמחה החומרית והארצית ביותר, הקודש מסמל את הרוחניות הצרופה. החיבור ביניהם מלמד שבישראל, שיא האושר והשמחה הארצית אינם מנותקים מן הרוח, אלא מוצאים את ביטויים השלם דווקא כאשר הם מוקדשים וניצוקים בהיכל ה' [רש"ר הירש].