קרבן המוסף של יום השבת הוא המועט ביותר מכל מוספי המועדים וראשי החודשים, אך דווקא צמצום זה טומן בחובו משמעויות עמוקות על מהותו של יום המנוחה. בניגוד לשאר החגים, הקרבן אינו כולל שעיר לחטאת, אלא עולת תמיד בלבד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבחירה להקריב שְׁנֵי כְבָשִׂים נובעת מכך שכל ענייני השבת מאופיינים בכפילות: הציווי בתורה ("זכור" ו"שמור"), לחם המשנה שירד במדבר, שכרם ועונשם של שומרי ומחללי השבת, והמזמור המוקדש ליום זה. על פי גישה זו, כשם שישראל זכו לשתי מנות של שפע ביום זה, כך הם מקריבים שתי בהמות. בנוסף, שני הכבשים מסמלים את שני הטעמים המרכזיים של מצוות השבת: זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים, וכן את תפקידו הכפול של ה' כבורא העולם מחד וכמשמר ומקיים אותו מאידך [אברבנאל].
מנקודת מבט רעיונית שונה, בעוד שקרבן התמיד של ימי החול (כבש אחד) מייצג את האומה כולה כחטיבה אחת העומדת מול ה', שני הכבשים של השבת מייצגים את הריבוי והגיוון של הפרטים באומה. ביום המנוחה, כל יחיד ויחיד שובת ממלאכתו וממליך עליו את ה' באופן אישי [רש"ר הירש]. מבחינה הלכתית, הפרשנים מציינים כי חובה ששני הכבשים יהיו זהים לחלוטין במראם, בקומתם ובשווים הכספי [תורה תמימה, רבנו בחיי].
הפרשנים מסבירים כי התורה בחרה בקרבן מועט כדי שלא להטריח את הציבור ביום מנוחתו [רא"ש, חזקוני]. היעדרו של קרבן חטאת נובע מכבוד השבת: בעוד שקרבן חטאת נאכל על ידי הכהנים, קרבן העולה נשרף כולו כליל לה', וכך נמנעת שחיטה שנועדה לצורך אכילת אדם ביום שבו אסורה המלאכה [בכור שור, חזקוני]. יתרה מכך, בשבת לא נאמר עניין של "כפרה" על חטאים כפי שנאמר בשאר המועדים [דעת זקנים].
הקפדה נוספת על כבוד השבת ניכרת בכך שהתורה נמנעה מלהשתמש כאן בפעלים של עשייה והקרבה, כדי שלא להזכיר פעולות של מלאכה ביום המנוחה [חזקוני]. כמו כן, המילה "והקרבתם" הושמטה משום שקרבן מוסף השבת כלל לא הוקרב במדבר, אלא הונהג רק לאחר מכן [רבנו בחיי, אברבנאל].
המילה תְּמִימִם (ללא מום) נכתבה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד השנייה, כמקובל בצורות כתיב קדומות [ברכת אשר], והאות תי"ו שבה מודגשת [מנחת שי].
לגבי המנחה, הכתוב מציין וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, כמות המקבילה ל"לחם משנה" [רבנו בחיי]. ציון כמות הסולת נועד להדגיש שבשבת מידת המנחה אינה משתנה, בניגוד לחגים מסוימים שבהם הכמות שונה. לעומת זאת, כמות הנסכים אינה מוזכרת במפורש משום שהיא נותרת קבועה תמיד [העמק דבר].
המילה וְנִסְכּוֹ מעוררת פליאה, שכן היא כתובה בלשון יחיד בעוד שהפסוק עוסק בשני כבשים [ברכת אשר]. יש המפרשים שהמילה מתייחסת לנסך היין הקבוע [חזקוני], לסולת, או לקרבן עצמו [ביאור שטיינזלץ]. פירוש עמוק יותר מציע שהמילה מתייחסת ליום השבת עצמו, שכן הנסך נועד לבטא את עונג השבת, הממלא את חייו של היחיד בשמחה וברוממות רוח [רש"ר הירש].