היום הפותח את החג מיועד להיות זמן בעל מעמד רוחני מרומם, המובדל לחלוטין משגרת החול. זהו מועד המאופיין בהתכנסות, בשמחה ובשביתה מעמל כפיים רגיל, תוך יצירת איזון ייחודי המאפשר את קיום צורכי האדם הבסיסיים לשם עונג החג.
המונח מִקְרָא קֹדֶשׁ מבטא אסיפה שאליה מזמנים את העם לשם דבר שבקדושה [ביאור שטיינזלץ]. קדושה זו באה לידי ביטוי מעשי בהבדלת היום משאר הימים באמצעות מאכל, משתה ולבישת כסות נקייה [חזקוני, מלבי"ם]. מבחינה רעיונית ורוחנית, יום זה חל באמצע החודש כאשר הלבנה במילואה, זמן המסמל שלמות והיעדר כוחות שליליים. לכן, ראוי להקדיש את הפנאי שנוצר מהשביתה ממלאכות העולם הזה לעיסוק בתורה [שפתי כהן].
התורה אוסרת ביום זה כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, כלומר מלאכה של ממש שאדם עושה בדרך כלל לפרנסתו, לשיפור רכושו או לצורכי חול [ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי התוספת של המילה עֲבֹדָה נועדה למעט ולהחריג מלאכות של הכנת אוכל, כגון בישול ואפייה, המותרות בחג. הבחנה זו בולטת במיוחד בהשוואה לשבת וליום הכיפורים, שם נכתב האיסור בלשון "כל מלאכה", ולכן בהם אסורה גם הכנת מזון [חזקוני, בכור שור, מלבי"ם]. מנגד, למרות האיסור על מלאכות חול, עבודת הקורבנות במקדש מותרת [בכור שור], כאשר קורבן החטאת המיוחד של היום נועד לשמש כסנגור המכפר על העם [שפתי כהן].
למרות ההיתר להכין אוכל, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מְלֶאכֶת עֲבֹדָה בא להחמיר ולאסור לחלוטין עשיית "דבר האבד" ביום טוב, כלומר מלאכה שנועדה למנוע הפסד כספי. הצורך באיסור מפורש נובע מכך שמכיוון שהתורה התירה מלאכת בישול, אדם עלול היה לחשוב בטעות שגם מלאכה למניעת הפסד תהיה מותרת בחג, ולכן התורה מדגישה שפעולה זו אסורה [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי].
מתוך איסור זה לומדים הפרשנים עיקרון חשוב לגבי חול המועד. העובדה שהתורה הוצרכה לאסור במפורש מלאכה של מניעת הפסד ביום טוב עצמו, מלמדת כי בחול המועד, שבו הותרה עשיית מלאכה באופן חלקי, ההיתר מצומצם אך ורק למלאכות שנועדו למנוע הפסד, בעוד שאר המלאכות הרגילות נותרות באיסורן [גור אריה, שפתי חכמים].