במדבר, פרק ט׳, פסוק י״א

האפשרות להקריב את קורבן הפסח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, שהוא חודש אייר, מהווה תקדים ייחודי של גמישות והתחשבות במי שנמנע ממנו לקיים את חובתו במועד המקורי. מכיוון שאכילת בשר הקורבן היא תנאי מהותי במצווה, אדם טמא אינו יכול להסתפק בשליחת הקורבן למקדש, אלא חייב להמתין למועד החלופי שבו יוכל לאכול ממנו בעצמו. בניגוד לפסח הראשון, הלכות מועד זה חלות רק על גוף הקורבן, ולכן מותר לאדם להחזיק בביתו חמץ. התורה קובעת כי את הקורבן עַל־מַצּוֹת, שהן לחם שלא החמיץ, וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, וישנה מחלוקת אם יש לאכול את המרכיבים בנפרד או כשהם כרוכים יחד. מקישור ישיר זה נלמד כי בימינו, בהיעדר קורבן, אכילת המרור היא חובה מדברי חכמים בלבד.