הציווי הופך את מאורע יציאת מצרים לחוק עולם השייך לכלל הציבור, ולא רק לכוהנים וללויים. הדרישה כי וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, כלומר יקיימו את מצוות הקורבן, נועדה לשתף את העם בשמחת חנוכת המשכן, אך גם להזהירם שלא יפטרו עצמם מהמצווה בשל עומס החגיגות או מתוך מחשבה שגויה שהיא חלה רק במצרים. הדגש המרכזי הוא שההקרבה תיעשה בְּמוֹעֲדוֹ, בזמן הקבוע המבטא מפגש ייחודי עם ה'. בשל חשיבות הזמן, הקורבן דוחה את קדושת השבת וכן טומאת מת כאשר רוב הציבור טמא, שכן הציבור נחשב לנצחי ומרומם מעל המוות. למרבה הצער, למרות החובה להקריב את הקורבן עוד במדבר, זהו הפסח היחיד שקיימו בני ישראל לאורך ארבעים שנות נדודיהם.
במדבר, פרק ט׳, פסוק ב׳
פרשת בהעלותך
וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.