הפסוק מחזיר אותנו בזמן אל יום השנה הראשון ליציאת מצרים, ומציג חריגה היסטורית ומבנית בתורה המשמשת פתח לדיון רחב על סדר הזמנים, מצבו הרוחני של העם ומהותה של מצוות הפסח.
הספר פותח באירועים שהתרחשו בחודש אייר, אך פסוק זה מחזיר את הרצף אל בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוא חודש ניסן [ביאור שטיינזלץ]. מכאן לומדים הפרשנים את הכלל הידוע לפיו "אין מוקדם ומאוחר בתורה". מדוע בחרה התורה לשנות את הסדר הכרונולוגי? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה ביקשה לרכז יחד את כל הנושאים הקשורים להקמת המשכן, סידור המחנות, תפקידי הלוויים וקורבנות הנשיאים, ורק לאחר מכן לחזור אל ציווי הפסח [רמב"ן, בכור שור, דעת זקנים]. מנגד, יש המסבירים כי התורה קיבצה יחד את המעשים הטובים שעשו ישראל באותה תקופה, שבזכותם היו ראויים להיכנס מיד לארץ [ספורנו]. דעה נוספת גורסת כי אין כאן סטייה מהותית מהסדר, אלא שהפסוק משמש כהקדמה להתרחשות המרכזית של פרשיית "פסח שני" שאכן אירעה בחודש השני [אברבנאל].
שלא כרגיל, הפסוק מקדים את ציון השנה, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לציון החודש. הקדמה זו נועדה להדגיש את מעמדם של ישראל לאחר חטא העגל. העם עלול היה לחשוב שבעקבות החטא הם נחשבים ככופרים ופסולים מהקרבת הפסח, ולכן בא הציווי להוכיח כי הם כשרים ורצויים [אור החיים]. כמו כן, המילה מיותרת לכאורה, ונועדה ללמד שרק בשנה זו בלבד קיימו ישראל את הפסח במדבר [העמק דבר]. הביטוי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם משקף את מניין השנים באותה תקופה, שכן בני ישראל מנו את שנותיהם מיציאת מצרים ועד לבניית בית המקדש הראשון [תורה תמימה].
עולה השאלה, מדוע היה צורך בציווי מיוחד על עשיית הפסח, והרי הם כבר נצטוו על כך במצרים? הפרשנים מסבירים כי הציווי המקורי נועד להתקיים רק לאחר הכניסה לארץ ישראל, וכאן עשה ה' חריג וציווה עליהם לקיים את הפסח במדבר כזכר לגאולה [רמב"ן, אברבנאל]. בנוסף, הלכות "פסח דורות" שונות מהלכות "פסח מצרים" (כגון איסור חמץ לשבעה ימים וזריקת הדם על המזבח), ולכן נדרשה הוראה מחודשת. יתרה מזאת, באותה שנה חל י"ד בניסן בשבת, והיה צורך בציווי מפורש כדי להורות שקורבן הפסח דוחה את השבת [רש"ר הירש].
סוגיה מרכזית שנידונה בהרחבה היא מדוע התורה לא פתחה את הספר בפרשייה זו. התשובה המקובלת היא שהדבר נובע מכך שפרשייה זו היא "גנותן של ישראל", שכן בכל ארבעים השנים שהיו במדבר, זהו הפסח היחיד שהקריבו [רש"י]. אולם, אם בני ישראל היו פטורים מלהקריב את הפסח משום שלא יכלו למול את בניהם במדבר, במה מתבטאת הגנות?
חלק מהפרשנים מסבירים שהגנות היא בכך שחטאיהם (חטא המרגלים או המתאוננים) הם שגרמו להם להשתהות במדבר ארבעים שנה, ואלמלא חטאו היו נכנסים מיד לארץ ומקיימים את הפסח כהלכתו [דעת זקנים, חזקוני, מלבי"ם, דברי דוד]. יתרה מזאת, בגלל אותו חטא הם היו נזופים, ולכן לא נשבה להם הרוח הצפונית שאפשרה את ריפוי המילה, מה שמנע מהם למול ולהקריב [רמב"ן, שפתי חכמים, מזרחי, ברטנורא].
גישה אחרת מעמיקה במשמעות הפטור, ומסבירה שגם כאשר אדם פטור ממצווה מחמת אונס, הדבר נחשב לו לגנאי וחיסרון רוחני שכן הפסיד את זכות המצווה [גור אריה]. הגנות האמיתית, לפיכך, נעוצה באדישות: בעוד שהאנשים הטמאים בפרשייה הבאה זעקו "למה נגרע" ודרשו לקיים את המצווה אף שהיו פטורים, שאר העם לא התעורר ולא דרש לקיים את הפסח במשך כל שנות הנדודים במדבר [העמק דבר, ברכת אשר].