מסעם של בני ישראל במדבר לא התנהל על פי תכנון אנושי או שיקולי נוחות, אלא כמעקב מוחלט אחר ההשגחה האלוהית. תנועת הענן היוותה את המצפן והשעון של האומה כולה, ודרשה מהם משמעת רוחנית ואמונה עמוקה בכל צעד ושעל.
המילה הֵעָלוֹת אינה מתארת צמיחה או עלייה פיזית רגילה, אלא משמעותה היא הסתלקות ועזיבה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. לענן שמעל המשכן היה תפקיד כפול: הוא שימש גם כמכסה של כבוד ותפארת לאוהל, וגם כאות המעשי שקבע את זמני הנסיעה והחנייה [אור החיים]. יתרה מזו, הסתלקות הענן וחנייתו לא היו שרירותיות, אלא הושפעו באופן ישיר ממעשיהם וממצבם הרוחני של בני ישראל באותו הזמן [שפתי כהן].
הכתוב מדגיש וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ, כדי ללמד על שני היבטים מרכזיים במסע: זמן וכיוון. מבחינת הזמן, המילים מצביעות על כך שהנסיעה לא התרחשה באותו רגע שבו הענן זז. הייתה שהות מוגדרת שבה הענן המתין עד שהעם יתאסף לקול החצוצרות, יקפל את האוהלים ויעמיס את המשאות, ורק לאחר מכן החלה ההליכה בפועל [העמק דבר, הכתב והקבלה]. כמו כן, הניסוח מבהיר כי נאסר עליהם בתכלית האיסור ליזום מסע מעצמם, והם היו חייבים להמתין אך ורק לאות האלוהי [אור החיים], עד כדי כך שיציאה מהמחנה ללא הוראת הענן נחשבה לעבירה חמורה ביותר [צפנת פענח]. מבחינת הכיוון, המילים מלמדות שהעם לא רק יצא לדרך בעקבות הענן, אלא תמיד נסע בדיוק אל אותו הצד שאליו הענן פנה [ספורנו, מלבי"ם, שטיינזלץ, הכתב והקבלה].
בסיום הפסוק נאמר וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן, כלומר המקום שבו הענן עצר וירד [שטיינזלץ]. חלק זה בא לספר בשבחם ובזכותם הגדולה של בני ישראל באותה תקופה. הם ביטלו את רצונם האישי מפני רצון ה', ולא הלכו אחר נוחותם. כאשר הענן הורה להם, הם עזבו בשמחה מקומות מנוחה נעימים, ומנגד, חנו ללא תלונה גם במקומות מפחידים של שממה ותוהו יליל, רק משום ששם בחר הענן לשכון [ספורנו, שפתי כהן, הכתב והקבלה].