הציווי על עשיית קורבן הפסח במדבר מהווה נקודת מעבר בין הפסח החד-פעמי שנחגג במצרים, לבין קביעת ההלכות לדורות. בעוד שחלק מההלכות, כגון נתינת הדם על המשקוף, היו ייחודיות ליציאת מצרים, הרי שההלכות המהותיות שנקבעו בפסח הראשון נותרו בתוקפן לתמיד [ביאור שטיינזלץ]. הציווי מנוסח בלשון רבים, ובכך הוא כולל גם את משה בתוך החובה הלאומית של כלל הציבור [רש"ר הירש].
הכתוב פותח בהגדרת הזמן והאופן: בֵּין הָעַרְבַּיִם מתייחס לשעות אחר הצהריים [ביאור שטיינזלץ], וליתר דיוק, לפרק הזמן שבין שתי תופעות של ערב – שקיעת החמה מזה, וביאת הלילה וצאת הכוכבים מזה [שד"ל]. המילים תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ מכוונות לעבודות ההכנה, השחיטה ועבודת המזבח [הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. הדגשת המילה בְּמֹעֲדוֹ באה ללמד עיקרון הלכתי יסודי: מכיוון שיש לקורבן זמן קבוע, הקרבתו דוחה איסורים חמורים אחרים, ולכן יש להקריבו גם אם יום זה חל בשבת, ואף אם כלל הציבור נמצא במצב של טומאה [העמק דבר, צפנת פענח, רש"ר הירש].
בהמשך, התורה מצווה לקיים את הפסח כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו. אף על פי שהפסוק עוסק בעשיית הקורבן ביום, מילים אלו מרחיבות את הציווי וכוללות בתוכו גם את דיני אכילת הפסח, שמתקיימים למעשה רק בלילה שלאחר מכן [רמב"ן, הטור הארוך].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת ההבדל בין "חוקים" ל"משפטים" בפסוק זה. גישה אחת מסבירה את ההבדל על פי טעמי המצוות: חֻקֹּתָיו הם הציוויים שלא נראה להם טעם מפורש בכתובים, כגון הדרישה שהקורבן יהיה דווקא שה תמים וזכר, ואילו מִשְׁפָּטָיו הם המצוות שטעמן ברור ומפורש בתורה, כמו אכילת מצה כזכר לגירוש החפזון ממצרים, ואכילת מרור כזכר למרירות השעבוד [משכיל לדוד]. גישה אחרת רואה בכך חלוקה של מקורות ההלכה: החוקים הם ההלכות הנלמדות מתוך י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והמשפטים הם התורה שבעל פה שהעלו משה ובית דינו [העמק דבר]. בהקשר זה, יש המציינים כי המילה "משפט" מתורגמת כאן במשמעות של דבר הראוי וההוגן לעשותו, ולא רק כדין יבש [נתינה לגר].
מחלוקת מרכזית ורחבה בקרב הפרשנים נסובה סביב סיווג המצוות המעשיות תחת מונחים אלו. דעה אחת גורסת כי חֻקֹּתָיו מתייחס למצוות הקשורות לגופו של הקורבן (כגון היותו שה תמים, זכר, בן שנה, ושלא ישברו בו עצם), בעוד שמִשְׁפָּטָיו כוללים את המצוות הנלוות לקורבן ממקור אחר, כגון החובה לאכול מצה ואיסור חמץ במשך שבעת ימים [רלב"ג, חזקוני, והגרסה המקורית ברש"י].
אולם, שורה ארוכה של פרשנים חולקת על הבנה זו בתוקף, בטענה שאיסור חמץ וחובת מצה לשבעה ימים אינם יכולים להיכלל בפסוק זה. הוכחתם החזקה נובעת מדיני "פסח שני", שבו התורה משתמשת באותם מונחים בדיוק, אך ההלכה קובעת שבפסח שני מותר להשהות חמץ בבית. לפיכך, מסיקה גישה זו כי חֻקֹּתָיו הן אכן המצוות שבעצם גופו של הקורבן (שה תמים וזכר), אך מִשְׁפָּטָיו אינם מתייחסים לחמץ ומצה, אלא למצוות הנעשות על גופו של הקורבן עצמו, כגון החובה לצלותו באש, ראשו על כרעיו ועל קרבו [רמב"ן, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ורש"ר הירש].