חג הפסח נתפס במהותו כחג זיכרון לאומי והיסטורי של יציאת מצרים, המבוסס לכאורה על קשר משפחתי וביולוגי של עם ישראל. עם זאת, התורה בוחרת להדגיש את שילובו המלא של הגר במצווה זו, ובכך מלמדת שההשתייכות לעם ישראל אינה תלויה רק במוצא, אלא בהצטרפות לברית ולייעוד המשותף.
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע התורה מצווה כאן שוב על שיתוף הגר בפסח, הרי הלכה זו כבר נכתבה בספר שמות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי הקודם התייחס נקודתית ל"פסח מצרים" ולגרים מן הערב רב שיצאו עם ישראל והיו שותפים לנס, ולכן היה צורך לחדש כאן שהחיוב חל על כל הגרים שיצטרפו לעם גם במדבר ולדורות [רמב"ן, הטור הארוך]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי הציווי כאן נועד לחדש את דיני פסח שני, וללמד שגם הגר נדחה למועד זה אם היה טמא או בדרך רחוקה [אבן עזרא, חזקוני, בכור שור, ברטנורא על התורה].
המילים וְעָשָׂה פֶסַח עלולות להטעות ולגרום למחשבה שכל אדם שמתגייר חייב להקריב את קורבן הפסח מיד ביום גיורו. לכן מובהר שהגר יקריב את הפסח רק כאשר יגיע מועד החג הרגיל, יחד עם שאר העם [רש"י, משכיל לדוד, ברכת אשר]. אין זו רשות התלויה ברצונו, אלא חובה גמורה המוטלת עליו ככל יהודי [שד"ל]. באשר לגר שהתגייר בפרק הזמן שבין פסח ראשון לפסח שני, קיימת מחלוקת אם הוא מחויב להקריב פסח שני. יש הסבורים שהוא חייב בכך, בעוד אחרים פוטרים אותו, בדומה למי שלא הגיע לגיל חיוב בפסח ראשון ואינו יכול להשלים את הקורבן בפסח שני [תורה תמימה, העמק דבר, מלבי"ם].
התורה משתמשת במילה אִתְּכֶם כדי להורות שאין להפלות את הגר או להזכיר לו שהוא מקרוב בא. אף על פי שהגר ואבותיו לא היו במצרים מבחינה פיזית, נשמתו ושורש קדושתו נגאלו גם הם באותה גאולה עולמית [אור החיים, שפתי כהן]. לכן, השתתפותו בפסח אינה רק מעשה סמלי, אלא היא זו שהופכת את העבר ההיסטורי של העם למורשת האישית שלו, ומהווה בסיס לשוויון זכויות מלא בכל דיני התורה [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, The Torah]. מסיבה זו הוא מצווה לעשות את החג כְּחֻקַּת הַפֶּסַח, כך שהוא יכול לומר את המילים המזכירות את שעבוד מצרים מבלי שייחשב הדבר לשקר, שכן מבחינה רוחנית ועמוקה הוא אכן היה שם [אור החיים].
הדרישה לקיים את הקורבן כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ מחלקת את המצווה לשני רבדים: "חוקת הפסח" מתייחסת למצוות הקשורות לגוף הקורבן עצמו, בעוד "משפטו" מתייחס למצוות הנלוות אליו, כגון אכילתו על מצות ומרורים [רלב"ג].
לסיום, המילים לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ באות להקיף את כל המצבים והזמנים: המילה "לכם" פונה לדור המדבר, ואילו אזכור הגר והאזרח מתייחס לדורות הבאים שישבו בארץ ישראל [ספורנו, ברכת אשר].