חגיגת הפסח במדבר דרשה מהעם לעבור מידיעת ההלכות הכלליות אל יישומן המעשי בתנאים החדשים. התורה מציינת כי משה דיבר אל העם לעשת הפסח, וקביעה זו עוררה דיון נרחב: מדוע הוצרך משה לדבר אליהם כעת, והרי פרשת המועדות והלכות הפסח כבר נאמרו להם בהר סיני [רש"י, גור אריה]. יתרה מזאת, בציווי של ה' למשה רגע לפני כן, לא נאמרה ההוראה השגרתית "דבר אל בני ישראל", מה שמרמז כי העם כבר ידע את ההלכות ולא היה צורך בלימוד מחדש של יסודות המצווה [שפתי חכמים, גור אריה].
כדי להבין את פשר הדיבור של משה, הפרשנים מסבירים תחילה מדוע ה' הוצרך לצוות על עשיית הפסח במדבר. הציווי המקורי על קורבן פסח תלה את קיום המצווה בביאה לארץ ישראל. לולא ציווי מפורש וחדש מה', בני ישראל היו מניחים שהם פטורים מלעשות פסח כל עוד הם נודדים במדבר [שפתי חכמים, מזרחי]. גם לדעה שלפיה היו חייבים בפסח במדבר מעיקר הדין, הציווי כאן נדרש כדי להוציא מפשט הכתובים הקודמים ולהבהיר שהמצווה אינה מעוכבת עד הכניסה לארץ [משכיל לדוד].
לאחר שהתברר הצורך בציווי האלוהי, מתבאר תפקידו של משה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמנם משה לימד את פרשת המועדים בסיני, אך הוא חזר והזהיר את ישראל על ההלכות סמוך לזמן קיום המצווה בפועל. המילים לעשות הפסח מלמדות שמשה הדריך אותם לפרטי פרטים עד שהגיעו לידי הכנה מעשית מלאה, וערך את ההלכות לפניהם באופן ברור ומוכן ליישום [העמק דבר]. דעה נוספת גורסת כי הדיבור המיוחד של משה כאן נועד להזהיר אותם ספציפית על הזמן, כדי להבטיח שהפסח ייעשה במועדו המדויק בחודש ניסן ובתקופת האביב [מלבי"ם].
בנוסף, צורת הכתיב של המילה לעשת חסרה את האות וי"ו. חיסרון זה בא ללמד רמז היסטורי: במהלך כל שנות נדודיהם במדבר, בני ישראל לא עשו קורבן פסח נוסף, אלא רק את הפסח המסוים הזה [קיצור בעל הטורים].