הלכות הפסח השני מציגות איזון עדין בין היותו העתק של הפסח הראשון לבין היותו מועד בעל גבולות עצמאיים. הכתוב מפרט את אופן הטיפול בבשר הקורבן ואת היקף המצוות הנלוות אליו, תוך הבחנה בין מצוות הקשורות ישירות לקורבן לבין אלו הכלליות יותר.
הציווי לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ אוסר על הותרת בשר הקורבן עד הבוקר. עם זאת, ישנו שינוי לשוני מעניין: בעוד שבפסח ראשון נאמר "לא תותירו", כאן נאמרה לשון "השארה". ההבדל נעוץ בכוונה; הלשון "נותר" מתייחסת לבשר שנשאר מאליו, ואילו "השארה" מתארת פעולה מכוונת של השארת הבשר. בפסח ראשון קל לאסוף מנויים רבים לקורבן כדי להבטיח שלא יישאר ממנו דבר, אך בפסח שני עלול להיות קושי למצוא מספיק משתתפים, ולכן ייתכן שיישאר בשר בעל כורחם. משום כך, האיסור כאן מצומצם יותר ואוסר רק על השארת הבשר בכוונה [העמק דבר]. בנוסף, חל איסור וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, כלומר חובה לאכול את בשר הקורבן בשלמותו מבלי לשבור את עצמותיו [ביאור שטיינזלץ].
הקביעה כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח מעוררת את השאלה אילו מתוך כלל הלכות הפסח חלות גם על פסח שני. הפרשנים מסכימים כי ההשוואה לפסח הראשון מוגבלת למצוות הקשורות ישירות לגוף הקורבן ולמצוות הנלוות לאכילתו. כלומר, הקורבן חייב להיות שה תמים, זכר בן שנה הצלוי באש, ויש לאכול אותו יחד עם מצה ומרור [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רלב"ג, העמק דבר]. מנגד, השוואה זו ממעטת ומוציאה מן הכלל מצוות שאינן קשורות ישירות לקורבן, ולכן האיסורים הכלליים של חג הפסח, כגון החובה לבער חמץ והאיסור לראות או למצוא אותו, אינם חלים בפסח שני [תורה תמימה, רלב"ג].
סיום הפסוק במילים יעשו אותו (ולא במילה אחת כמו "יעשוהו") נדרש על ידי הפרשנים כהנחיה לאופן ההתאגדות סביב הקורבן. השימוש בלשון רבים בצמוד למילה "אותו" מלמד כי יש להשתדל ולהדר שלא לשחוט את הפסח עבור אדם יחיד. אף על פי שמעיקר הדין קורבן הנשחט עבור יחיד הוא כשר, ישנו הידור מצווה לאסוף משתתפים נוספים, משום ש"ברוב עם הדרת מלך". כדי להימנע משחיטה ליחיד, יש אף המהדרים לצרף אדם אחר על ידי כך שיגרמו לו להיטמא בטומאה קלה, כדי שיידחה לפסח שני ויוכל להצטרף לחבורה [תורה תמימה, העמק דבר].