מסע בני ישראל במדבר התאפיין בחוסר ודאות מוחלט, ודרש מהעם אמונה ומשמעת יוצאות דופן. הכתוב מפרט את פרקי הזמן המשתנים והבלתי צפויים של חניותיהם, ומדגים את ההדרגתיות של זמני העצירה, החל מהחניה הקצרה ביותר ועד לחניות ממושכות של חודשים ושנים [אור החיים]. הסיבה לשינויים התכופים הללו בזמני החניה נבעה ממטרה רוחנית עמוקה: מסעם נועד לברר ולהעלות ניצוצות של קדושה שהיו פזורים במדבר, ומשך ההתעכבות בכל תחנה נקבע במדויק לפי הזמן שנדרש להשלמת תהליך זה במקומות השונים [אור החיים].
החניה הקצרה ביותר, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, מתארת עצירה חטופה של לילה אחד בלבד. פרק זמן זה היה בלתי מספיק בעליל לצורכי מנוחה, התארגנות או טיפול במקנה, והעם נאלץ לקפל את מחנהו כהרף עין [ספורנו, הכתב והקבלה, העמק דבר]. בחניה כה קצרה, המשכן כלל לא הוקם, שכן לא היו מקימים אותו בלילה [מלבי"ם]. המצב המתואר במילים אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה היווה ניסיון קשה אף יותר; במקרה כזה, שבו שהו יממה אחת, העם כבר החל במלאכה המורכבת של פריקת הציוד והקמת האוהלים, אך נאלץ להרוס הכול ולשוב למסע בתוך זמן קצר [העמק דבר, מלבי"ם]. פירוט זה בא לשבח את צדקתם של בני ישראל, שחרף הטרחה העצומה וחוסר המנוחה, נשמעו להוראות ה' ולא התלוננו [מלבי"ם].
באשר לזמן היציאה לדרך, המילים וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר מלמדות כי ה' חס על העם ולא הטריח אותם להתחיל במסע בשעות הערב או מחצות היום ואילך, אלא תמיד בשעות הבוקר [ספורנו, בכור שור, חזקוני, צאינה וראינה]. עם זאת, קיימת מחלוקת האם התקיימו מסעות בשעות הלילה עצמן. יש הסבורים כי לעיתים בני ישראל אכן נסעו בחשכה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אבי עזר], בעוד אחרים סבורים כי הכתוב מתאר פשוט חניה רצופה של עשרים וארבע שעות [אבן עזרא].
לבסוף, אף על פי שהכתוב מתייחס לשעות הלילה, הוא מקפיד לומר וְנַעֲלָה הֶעָנָן ולא מזכיר את האש. בחירה זו מדגישה כי עמוד האש שהאיר בלילה לא היה תופעה נפרדת, אלא הענן עצמו הוא שקיבל מראה בוהק של אש בחשיכה [שד"ל, העמק דבר].