לקראת הקרבת קורבן הפסח במדבר, מתעוררת דילמה הלכתית ורוחנית ייחודית סביב קבוצת אנשים שאינם יכולים לקיים את המצווה בשל טומאתם. מתוך מצוקתם, מתבררים יסודות עמוקים של הלכה, כוונה טהורה והנהגת הציבור.
השימוש במילה ביחיד וַיְהִי עבור נושא ברבים (אֲנָשִׁים), מעורר את תשומת לבם של הפרשנים. יש המסבירים כי לשון היחיד מבטאת צער על החמצת המצווה, או מעידה על כך שאנשים אלו היו מיוחדים ומאוחדים כאיש אחד. מבחינה הלכתית, לשון היחיד באה ללמד שרק אדם יחיד נדחה לפסח שני בגלל טומאה, אך אם הציבור כולו היה טמא, הקורבן היה מוקרב בטומאה.
זהותם של אותם אֲנָשִׁים נתונה לדיון. בעוד שיש מי שרואה בכך תופעה טבעית, שכן במחנה כה גדול בהכרח ישנם מתים בכל יום [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבאותה תקופה לא מתו אנשים בישראל כלל. לפיכך, הטומאה של אנשים אלו לא נבעה מחוסר זהירות, אלא מכך שעסקו במצווה גדולה שחייבה אותם להיטמא בעל כורחם. הפרשנים מזהים אותם כנושאי ארונו של יוסף, כמישאל ואלצפן שנשאו את גופותיהם של נדב ואביהוא, או כאנשים שנטמאו בקבורת "מת מצווה" (מת שאין לו קרובים שיקברו אותו). מתוך כך נלמד הכלל ההלכתי לפיו העוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, שכן הם עסקו במצווה ולכן נמנע מהם לקיים את קורבן הפסח.
הכתוב מדגיש שהם היו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. אנשים אלו טענו כי בניגוד לטמאים אחרים, כגון מצורע או זב שטומאתם נובעת מחטא, הטומאה שלהם נועדה לתת מנוח לנפש המת, ולכן היא נובעת מקיום מצווה. יש אף המפרשים את הביטוי "לנפש אדם" כרמז עמוק לכך שנדב ואביהוא מתו רק בעטיו של חטאו של אדם הראשון שהביא מיתה לעולם, ולא בשל חטאם האישי [צרור המור]. מבחינה הלכתית, ההדגשה על טומאת מת באה ללמד שרק סוג טומאה זה דוחה את האדם לפסח שני, שכן אם היו טמאים בטומאה קלה יותר, כגון טומאת שרץ, ייתכן שהיו יכולים לטבול ולהקריב את הפסח. המילה הָיוּ מלמדת שהם היו טמאים כבר מספר ימים, אך לא נטהרו משום שסברו שעיסוקם במצווה יגן עליהם מלהידחות מקורבן הפסח.
מהות שאלתם מתבהרת דרך המילים וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא. הפרשנים מסבירים כי היום השביעי והאחרון לטומאתם חל בדיוק בערב הפסח. טענתם הייתה שאמנם בַּיּוֹם הַהוּא אינם יכולים להקריב, אך מכיוון שיטבלו ביום ויעריב שמשם, הם יהיו טהורים וראויים לאכול מהבשר בלילה. לכן הם ביקשו שישחטו ויזרקו את הדם עבורם ביום, כדי שיוכלו לאכול בערב. אולם, ההלכה קובעת כי אסור לאדם להיכנס למשכן ולעסוק בקודשים, ואין שוחטים את הקורבן על מי שאינו טהור לחלוטין בשעת השחיטה.
למרות טומאתם, הם יכלו לגשת אל משה ואהרן, שכן טמא מת מורחק רק ממחנה השכינה (המשכן עצמו), אך מותר לו להיכנס למחנה הלוויה, שם היה אוהלו של משה. הכתוב מתאר כי הם באו וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן. פנייה כפולה זו מוסברת בכמה אופנים. יש הסבורים כי הם הציגו את טענתם המורכבת בפני שני ראשי הסנהדרין: משה, שהיה מסיק הלכות חדשות מתוך פלפול, ואהרן, שהיה מורה הלכה מתוך סברה והיקש [העמק דבר]. סיבה נוספת לפנייה לאהרן היא תפקידו ככוהן הגדול הזורק את הדם; הם קיוו שאם משה יפסוק לטובתם, ההוראה תעבור מיד לאהרן לביצוע.
עם זאת, הגישה המרכזית קובעת כי משה ואהרן ישבו יחד בבית המדרש כשהאנשים ניגשו אליהם. למרות שמשה היה הסמכות העליונה (כפי שמוכח מהמשך הפסוקים שבהם הפנייה היא למשה בלבד), משה ברוב ענוותנותו חלק כבוד לאהרן אחיו והושיב אותו לצידו בדין. משה הורה לאנשים להמתין במקומם, שכן התשובה לשאלתם לא הייתה ידועה לו. אין לראות בכך עונש או פגם במשה, אלא הוכחה לכך שדין "פסח שני" הוא חידוש הלכתי עמוק שרק אלוהים יכול היה לחדש, והוא נמסר דווקא בזכות תשוקתם העזה של אותם אנשים לקיים את המצווה.