קרה לכם פעם שמאוד רציתם לעשות משהו טוב, אבל פשוט לא יכולתם בגלל סיבה שלא תלויה בכם? במדבר, בני ישראל התכוננו בהתרגשות להקריב את קורבן הפסח, אבל הייתה קבוצה של אנשים שהייתה להם בעיה. הם היו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. מה זה אומר? הם היו בקרבת אדם שנפטר. זה לא קרה להם בגלל חוסר זהירות, אלא להפך, הם עשו מצווה גדולה וחשובה מאוד, כמו לשאת את ארונו של יוסף הצדיק או לדאוג לקבורה של אדם בודד שאין לו משפחה.
בגלל שהם היו כל כך עסוקים במצווה החשובה הזו, הכלל אומר שהם פטורים מלעשות מצווה אחרת באותו זמן. ובכל זאת, הם כל כך רצו להשתתף עם כולם! הבעיה הייתה שהם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא. למרות שבאותו ערב הם כבר היו אמורים לסיים את תהליך הטהרה שלהם ויכלו לאכול מהקורבן, ההלכה קובעת שמי שניגש למשכן בזמן הקרבת הקורבן חייב להיות טהור לגמרי באותו רגע ממש, ולכן הם לא יכלו להקריב אותו ביום.
האנשים האלו לא ויתרו. הם באו וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן. למה הם פנו לשניהם יחד? משה ואהרן ישבו באותו זמן יחד כדי ללמד את העם. למרות שמשה היה המנהיג והסמכות העליונה מכולם, הוא היה מאוד עניו, ולכן הוא נתן כבוד לאחיו הגדול אהרן והושיב אותו ממש לצידו.
כשהאנשים שאלו את משה מה לעשות, קרה דבר מדהים: משה אמר להם להמתין, כי הוא פשוט לא ידע את התשובה! זה לא מראה על חיסרון של משה, אלא משהו מיוחד מאוד. ה' רצה לתת לעם ישראל הלכה חדשה ומתנה מיוחדת (הזדמנות שנייה שנקראת "פסח שני"), וההלכה הזו ניתנה להם דווקא בזכות אותם אנשים, שהייתה להם אהבה כל כך גדולה למצוות ורצון אמיתי לא לפספס שום הזדמנות לעשות טוב.