תארו לעצמכם שהייתם עסוקים בלעשות מעשה טוב וחשוב מאוד, אבל בגלל זה הפסדתם חגיגה מיוחדת שכל החברים שלכם משתתפים בה. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה לקבוצת אנשים במדבר. הם היו עסוקים במצווה חשובה של קבורת אדם שהלך לעולמו. בגלל המצווה הזו, הם הפכו לטמאים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח יחד עם כולם.
התורה קוראת להם הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, כדי ללמד אותנו שהם באו אל משה בעצמם. הם לא שלחו מישהו אחר שידבר במקומם, כי המצווה הייתה כל כך חשובה ויקרה להם. הם אמרו למשה אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, כלומר, אנחנו נמצאים במצב של טומאה כי עזרנו לקבור אדם. ואז הם שאלו שאלה חזקה מכל הלב: לָמָּה נִגָּרַע? המילה "ניגרע" פירושה נחסר או נפסיד. הם בעצם שאלו: מדוע שנפסיד את המצווה של קרבן הפסח רק בגלל שעשינו מצווה אחרת? הם כל כך רצו לשמוח ביציאת מצרים בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, להיות חלק מכולם ולא להישאר בחוץ.
הבקשה שלהם הייתה כל כך כנה ואמיתית, עד שמשה רבינו פנה מיד אל ה' כדי לשמוע מה לעשות. בזכות הרצון העצום של האנשים האלה להתקרב אל ה', הם קיבלו מתנה מיוחדת: ה' חידש עבורם את ההלכה של פסח שני, שנותנת הזדמנות נוספת למי שהפסיד. מכאן אנחנו לומדים שגם אם התרחקנו או פספסנו משהו, אם אנחנו באמת רוצים מכל הלב, תמיד יש לנו הזדמנות שנייה לתקן ולהתקרב מחדש אל ה'.