במדבר, פרק ט׳, פסוק ז׳

הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה ניגשו בעצמם למשה מתוך רצון עז לקיים את המצווה, ומצהירים בכנות כי אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, כלומר נטמאו למת. למרות הפסול ההלכתי, הם זועקים בכאב לָמָּה נִגָּרַע ודורשים שלא להיות מודרים מהקרבת הקורבן. דרישתם נשענת על התחושה שקיום מצוות קבורה לא אמור למנוע מהם מצווה אחרת, ועל התקווה למצוא פתרון הלכתי או שהחובה להקריב בְּמֹעֲדוֹ, בזמן קבוע שאינו סובל דיחוי, גוברת על דיני הטומאה. בקשתם להשתתף בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מבטאת צימאון רוחני להימנות כחלק מהכלל ולשמוח ביציאת מצרים יחד עם האומה כולה.