במדבר, פרק ט׳, פסוק י״ג

אדם אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר לחלוטין או שיכול להיטהר בזמן, וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, כלומר אינו רחוק מירושלים, וְחָדַל ונמנע מרצונו מהמצווה, נענש בחומרה כדי למנוע מחשבה שניתן להסתמך מראש על מועד ההשלמה של פסח שני. המילה הַנֶּפֶשׁ מלמדת שהעונש חל גם על נשים, בעוד המילים הָאִישׁ הַהוּא פוטרות קטנים מחובה זו. הפסוק מפצל את העונש לשני המועדים: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ הוא העונש על ביטול הפסח הראשון, ואילו המילים חֶטְאוֹ יִשָּׂא מתייחסות לעונש הכרת על ביטול הפסח השני, שלפי חלק מהדעות נחשב למועד עצמאי. לבסוף, המילים כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ מדגישות שחובת ההקרבה בזמנה דוחה אפילו את השבת.