זעקה אנושית כנה מתוך כמיהה רוחנית עמוקה עומדת בבסיס פנייתם של קבוצת אנשים שנטמאו, המסרבים להשלים עם הרחקתם מעבודת ה'. דרישתם הנחרצת לא רק שנענית, אלא אף מביאה לחידוש הלכתי בתורה – מצוות פסח שני.
הכתוב מדגיש כי הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה ניגשו למשה. הדגשה זו באה ללמד כי הם באו בעצמם, מתוך חרדה למצווה ויוזמה אישית, ולא שלחו שליח שידבר בעדם [רש"ר הירש, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. פנייתם נובעת מתחושת חיסרון רוחני; הם חשו שאי-השתתפותם בקרבן מסכנת את עצם הווייתם, ומכאן נלמד מסר לדורות כי גם מי שנמצא בריחוק או בטומאה יכול לזעוק לה', ותמיד ניתנת לו הזדמנות שנייה לתקן את העבר ולשוב להתחבר לקדושה [חומש קה"ת].
טענתם המרכזית הייתה אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, כלומר, נטמאנו בטומאת מת [נתינה לגר], ועל כן לָמָּה נִגָּרַע (פועל בבניין נפעל שמשמעותו מדוע נחסר [אבן עזרא]). הם טענו כי טומאתם לא נבעה מחטא אלא מקיום מצווה של קבורת מת, ולכן תמהו מדוע שמצווה אחת תגרור בעקבותיה הפסד של מצווה אחרת [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, הם קיוו שמאחר שעסקו במצווה, ה' ידון אותם כטהורים או יעניק להם יום השלמה למחרת [אור החיים]. רצונם העז נבע מכך שדווקא במדבר הם ביקשו להוכיח את שמחתם האמיתית ביציאת מצרים, ולא להמתין לשנה הבאה [חתם סופר].
הפרשנים עומדים על קושי בולט בבקשתם: הרי האנשים ידעו היטב שאין להקריב או לאכול קודשים בטומאה, אם כן מה הייתה שאלתם? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתקיים כאן דיון הלכתי מורכב בינם לבין משה. בתחילה, משה אכן דחה אותם ופסק שאין קודשים קרבים בטומאה. אולם, הם הקשו ודרשו פתרון חלופי: מאחר שהיה זה היום השביעי לטומאתם ובערב הם עתידים להיטהר, הם הציעו שכוהנים טהורים ישחטו את הקרבן ויזרקו את הדם עבורם, והם עצמם יאכלו את הבשר בערב כשהם כבר טהורים. טענה זו הותירה את משה ללא מענה חד-משמעי [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, ברטנורא, מלבי"ם, גור אריה, משכיל לדוד]. בשל כך הם ביקשו להימנות בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כדי שהבשר ייאכל בחבורה אחת עם טהורים [העמק דבר].
גישה נוספת מסבירה שהם שמעו את הציווי להקריב את הפסח בְּמֹעֲדוֹ, מילה שנדרשה בהלכה כמתירה להקריב את הפסח במועדו הקבוע אפילו כאשר הציבור כולו טמא. לכן הם סברו שגם טומאתם של יחידים נדחית, ומשה נאלץ לברר עבורם שרק טומאת ציבור נדחית, ולא טומאת יחיד [רא"ש, כלי יקר, דברי דוד]. דעה אחרת מציעה שהם הסתמכו על התקדים של חג הפסח הראשון במצרים, שבו אכלו את הקרבן בטומאה [חזקוני].
לנוכח טענתם החזקה, משה ביקש מהם להמתין כדי שישמע מה יצווה ה', כשהוא עומד בביטחון של תלמיד אהוב המובטח לשמוע דבר מפי רבו בכל עת שיחפוץ. למעשה, פרשת פסח שני הייתה ראויה להיאמר על ידי משה מלכתחילה, כשאר התורה, אך ה' השהה אותה כדי לזכות את אותם אנשים כשרים שפרשה זו תיאמר על ידם, על פי הכלל ש"מגלגלים זכות על ידי זכאי" [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה].