משה רבנו מדגים בפסוק זה את מעלתו הנבואית הייחודית, כאשר הוא פונה מיוזמתו להתייעץ עם ה' ומקבל מענה מיידי וישיר המשפיע על ההלכה לדורות [ביאור שטיינזלץ].
בפתיחת דבריו, משה מצווה על האנשים עִמְדוּ. הפרשנים מסבירים הוראה זו בשני אופנים עיקריים: הפירוש המקובל הוא שמשה מבקש מהם להמתין בפתח אוהל מועד עד שיקבל תשובה מה' [אבן עזרא, רבנו בחיי]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון שתיקה, כלומר שמשה דורש מהם לחדול מצעקתם ולהמתין בשקט עד שישמע את דבר ה' [העמק דבר].
עצם הפנייה של משה לה' ממחישה את אופייה של מסירת התורה. התורה לא ניתנה רק ככללים מופשטים, אלא כהתגלות ישירה הכוללת גם את פרטי ההלכה המדויקים, כאשר משה ממתין להכרעה אלוהית במקרה של ספק מעשי [רש"ר הירש]. כמו כן, אירוע זה מעיד על כך שהתורה ניתנה שלבים-שלבים, שהרי משה טרם ידע את ההלכה הזו מראש [ברכת אשר על התורה]. העובדה שמשה לא ידע את הדין אינה נחשבת לו לחטא או לעונש. בשונה מדיני ירושה, המבוססים על היגיון אנושי פשוט, האפשרות לדחות את קורבן הפסח מחודש ניסן לחודש אייר (פסח שני) היא גזירת הכתוב התלויה במסורת אלוהית בלבד, ולכן לא יכול היה משה להסיק זאת מדעתו [רבנו בחיי].
בלשון הפסוק וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה', משה בוחר להשתמש בפועל "יצווה" ולא "ידבר". בחירה זו נובעת מכך שמשה סבר כי לא מדובר בפרשה חדשה בתורה, אלא רק בפסיקת הלכה מעשית שתימסר כהוראה בעל פה [העמק דבר]. זאת ועוד, הניסוח "מה יצווה ה' לכם" במקום "מה ידבר ה' אלי" נובע מענוותנותו הגדולה של משה [רבנו בחיי].
לגבי המילה לָכֶם, הפרשנים מדייקים כי מאחר שהאנשים היו טמאים, הציווי המעשי של הקרבת הקורבן לא יכול היה לחול עליהם ישירות, אלא על הכהנים הטהורים. לכן, משמעות המילה אינה שה' יצווה אותם ממש, אלא שה' יצווה "עבורכם" או "בעניינכם" [נתינה לגר, אוהב גר].
מבחינה רעיונית ועמוקה יותר, מוסבר כי אנשים אלו, שנטמאו למת מצווה, הצטערו מאוד על כך שלא יוכלו להקריב את הקורבן בפומבי יחד עם כלל עם ישראל. אמנם ה' לא התיר להם להקריב בטומאה כפי שאולי קיוו, אך הוא שילם את שכרם בכך שפרשת "פסח שני" התחדשה ונכתבה בזכותם. זהו העומק במילה לָכֶם – הציווי המיוחד והחדש הזה ניתן בשבילם, בזכותם ועבורם [חתם סופר].