הפסוק מניח את היסודות להלכות פסח שני, ומעניק הזדמנות נוספת למי שנמנע ממנו להקריב את קורבן הפסח במועדו.
הכפילות במילים אִישׁ אִישׁ באה ללמד על חשיבותו של כל יחיד ויחיד [שפתי כהן], אך יש לה גם משמעות הלכתית עמוקה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מדגישה שדווקא יחיד נדחה לפסח שני בגלל טומאה. לעומת זאת, אם רוב הציבור טמא, הציבור אינו נדחה לחודש הבא, אלא מקריב את הפסח במועדו כשהוא במצב של טומאה.
הביטוי טָמֵא לָנֶפֶשׁ מתייחס לאדם שנטמא בטומאת מת [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהפסוק נוקב בסוג טומאה זה במפורש, הפרשנים מסכימים כי הדין חל על כל סוגי הטומאות, כגון זב ומצורע. טומאת מת הוזכרה משום שזו הייתה שאלתם המקורית של האנשים שפנו למשה, או כדי להבדיל אותה מטומאות אחרות: טומאת מת היא היחידה שנדחית כאשר רוב הציבור טמא, בעוד שטומאות היוצאות מגוף האדם (כמו זבות וצרעת) דוחות את הציבור כולו לפסח שני [תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש].
במילה רְחֹקָה קיימת נקודה מעל האות ה' בספר התורה, עובדה שעוררה מחלוקת ענפה לגבי הגדרת המרחק. גישה אחת מפרשת שהנקודה באה למעט ולהורות שלא מדובר במרחק ממשי. לפיכך, אפילו אדם שעמד ממש מחוץ לסף עזרת המקדש ולא יכול היה להיכנס בזמן השחיטה, נחשב כמי שהיה בדרך רחוקה [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, גור אריה]. מנגד, גישה מרכזית אחרת חולקת וסוברת שמדובר במרחק גיאוגרפי ממשי, כזה שאינו מאפשר לאדם להגיע לעזרה עד סוף זמן שחיטת הקורבן, ושיעורו הוא חמישה עשר מיל מירושלים. לפי גישה זו, הנקודה מעל האות ה' באה ללמד שהמרחק אינו מוחלט אלא יחסי ליכולתו של האדם להגיע בזמן לעשיית הפסח [רמב"ן, רלב"ג, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. בתוך גישה זו קיימת מחלוקת נוספת האם המרחק הקובע נמדד כבר מעלות השחר של יום י"ד בניסן, או רק מתחילת זמן השחיטה בחצות היום [תורה תמימה, הכתב והקבלה].
המילים לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם מלמדות שדין זה אינו תקף רק לדור המדבר שניצב מול משה, אלא חל גם על כל הדורות הבאים [אבן עזרא, חזקוני].
הציווי וְעָשָׂה פֶסַח מרחיב את מעגל החייבים. אף שהפסוק מונה רק את הטמא ואת מי שהיה בדרך רחוקה, הפרשנים מסכימים כי ההלכה כוללת כל אדם שלא עשה את הפסח הראשון, בין אם הדבר קרה באונס, בשגגה, ואפילו במזיד. כולם מחויבים להשלים את המצווה ולעשות פסח שני [רמב"ן, תורה תמימה, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. עם זאת, אם אדם שהיה רחוק ניסה לצאת ידי חובה בפסח הראשון וביקש שישחטו עבורו את הקורבן בזמן שהוא נעדר, קורבנו אינו מתקבל והוא עדיין מחויב לעשות פסח שני [רמב"ן, רש"ר הירש].
לבסוף, הפרשנים עומדים על ההבדל ההלכתי בין פסח ראשון לפסח שני. בניגוד לפסח הראשון, בפסח שני מותר לאדם שיהיו בביתו חמץ ומצה יחד, אין בו קדושת יום טוב, ואיסור החמץ קיים רק בשעת אכילת הקורבן עצמו יחד עם המצה [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, ברטנורא, ברכת אשר].