קיום מצוות קורבן הפסח בשנה השניית לצאת בני ישראל ממצרים מקפל בתוכו משמעויות היסטוריות והלכתיות עמוקות לגבי מצבם הרוחני של בני ישראל באותה עת.
המילה בָּרִאשׁוֹן מתייחסת לחודש ניסן. מאחר שהמילה "חודש" אינה מופיעה בצמוד אליה בפסוק, הוצרך תרגום אונקלוס לפרש במפורש כי הכוונה היא לחודש ניסן [ברכת אשר על התורה, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. תיאור עשיית הפסח כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה רומז לקיומן של הלכות רבות שעברו במסורת תורה שבעל פה [העמק דבר].
פתיחת הפסוק באות וי"ו במילה וַיַּעֲשׂוּ מעוררת שאלה, שכן היא רומזת להמשכיות או לתוספת. על פי הגישה המקורית, בני ישראל כלל לא היו אמורים להקריב את הפסח במדבר, שכן החיוב המקורי חל רק עם כניסתם לארץ ישראל. קורבן הפסח שהוקרב במצרים נועד לתקן את חטאו של אדם הראשון והיה מספיק כשלעצמו. אולם, בעקבות חטא העגל הקלקול חזר, והתעורר צורך רוחני לצוות עליהם מחדש להקריב את הפסח במדבר כדי לתקן את אשר עוותו. לכן האות וי"ו מציינת עשייה נוספת, מעבר לפסח מצרים [נחל קדומים]. הציווי המחודש ניתן דווקא עכשיו, משום שבאותו זמן נחנך המזבח ונבדלו הלוויים, אירועים שנועדו אף הם לכפר על חטא העגל [רבנו בחיי, נחל קדומים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה טומן בחובו ביקורת, וכי בגנותם של ישראל הכתוב מדבר. הפירוט היתר של המילים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם וכן בְּמִדְבַּר סִינָי בא להדגיש שרק במועד זה ורק בתחנה זו של מדבר סיני קיימו בני ישראל את המצווה, וזהו קורבן הפסח היחיד שהקריבו בכל ארבעים שנות נדודיהם במדבר.
הפרשנים מציעים מספר הסברים לשאלה מדוע לא הקריבו בני ישראל פסח לאחר מכן. גישה אחת תולה זאת בנסיבות הטכניות של המסע. כיוון שהיו בדרכים, נשקפה סכנת חיים למול את התינוקות שנולדו, וכן תנאי מזג האוויר לא אפשרו זאת. מאחר שאדם ערל או מי שילדיו ועבדיו ערלים מנוע מלאכול מקורבן הפסח, נמנע מהאומה כולה לקיים את המצווה [רבנו בחיי, חזקוני]. לאור מציאות זו, ישנה דעה כי למעשה רק שבט לוי, שהקפיד על ברית המילה, הוא זה שהקריב את הפסח המתואר בפסוק [צפנת פענח, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה שמבחינה הלכתית בני ישראל אכן לא היו מחויבים להקריב פסח במדבר כלל, והחיוב המתין לכניסתם לארץ. לפי תפיסה זו, הגנות המוזכרת אינה על עצם אי-הקרבת הפסח, אלא על חטאיהם שגרמו לעיכוב כניסתם לארץ ישראל במשך ארבעים שנה, ובכך נמנע מהם לקיים את המצווה [מלבי"ם]. לחלופין, הגנות היא על כך שלא התנדבו להמשיך ולהקריב את הפסח מדי שנה כדי לתקן את פגמי חטא העגל [נחל קדומים].