התורה מייסדת כאן הזדמנות שנייה, בדיוק חודש ימים לאחר המועד המקורי, עבור מי שנבצר ממנו להקריב את קורבן הפסח. מועד זה, הנחגג בחודש אייר, מגדיר מחדש את גבולות המצווה ויוצר הבחנה מרתקת בין חובת הקורבן לבין אווירת החג הכללית. הצורך בציווי זה התעורר דווקא כעת, משום שפסח מצרים המקורי היה אירוע חד-פעמי של יום אחד ולא כלל אפשרות למועד השלמה. רק כעת, עם הקמת המשכן, נצטוו בני ישראל על קביעת מועד ב' כחוק קבוע לדורות [חזקוני].
השאלה מדוע אדם טמא נדחה לחודש הבא במקום לשלוח את קורבנו באמצעות שליח, כפי שניתן לעשות בשאר הקורבנות, נובעת ממהותה של המצווה. עיקר מצוות הפסח הוא אכילת הבשר, ומכיוון שאדם טמא מנוע מלהיכנס לעזרה ולאכול מן הקודש, הוא אינו יכול לקיים את המצווה דרך שליח. עובדה זו מוכיחה כי אכילת הקורבן היא תנאי מעכב ובלתי נפרד מן המצווה [תורה תמימה].
הפרשנים מסכימים כי ישנו הבדל הלכתי ומהותי בין פסח ראשון לפסח שני. הכלל המנחה הוא שבפסח שני חלות אך ורק המצוות הקשורות ישירות לגופו של הקורבן ולתהליך אכילתו, כגון צלייתו, שלמות עצמותיו ואכילתו עם מצה ומרור. לעומת זאת, מצוות שאינן קשורות לגוף הקורבן, כמו איסור השהיית חמץ וביעורו, אינן חלות כלל. לפיכך, במהלך פסח שני מותר לאדם להחזיק בביתו חמץ ומצה גם יחד, והיום אינו נחשב ליום טוב מעבר לעצם קיום חובת אכילת הקורבן [רש"ר הירש, צאינה וראינה, מלבי"ם].
הכתוב מציין כי יש לקיים את המצווה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, שהוא חודש אייר [ביאור שטיינזלץ], ולאכול את הקורבן יחד עם מַצּוֹת, כלומר לחם שלא תפח [נתינה לגר]. מבחינה טקסטואלית, על פי המסורת המדויקת של כתיבת התורה, המילה מופיעה כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו, וזאת חרף מסורות מיסטיות מספר הזוהר שגרסו כי יש לכתבה חסר [מנחת שי].
הציווי לאכול את הקורבן עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים עורר דיון מרכזי באשר לאופן האכילה. הלל הזקן דייק מהמילה "על" שיש לכרוך את בשר הפסח, המצה והמרור ולאכול את שלושתם יחד בבת אחת. חבריו חלקו עליו וסברו שניתן לאכול כל אחד מהם בנפרד. מכיוון שההלכה לא הוכרעה בצורה מוחלטת, התקבע המנהג לאכול תחילה כל אחד בנפרד עם ברכה, ולאחר מכן לאוכלם כרוכים יחד זכר למנהגו של הלל. בנוסף, מתוך סמיכות המרור לקורבן בפסוק זה, למדו החכמים שחובת אכילת המרור מהתורה תלויה לחלוטין בקיומו של קורבן הפסח. בימינו, בהיעדר קורבן, אכילת מרור היא תקנת חכמים בלבד, בעוד שאכילת המצה נותרה חובה מהתורה מכיוון שהיא נזכרת בציווי נפרד ועצמאי [תורה תמימה].