במדבר, פרק ט׳, פסוק י״ד

ההשתייכות לעם ישראל אינה תלויה במוצא בלבד אלא בהצטרפות לברית, ולכן חובה גמורה על כל גֵּר שחי אִתְּכֶם להקריב את קורבן הפסח במועדו השנתי הרגיל. ציווי זה מחדש שהחיוב חל על כל הגרים לדורותיהם ולא רק על אלו שיצאו ממצרים, ויש המסבירים שמטרתו ללמד כי גם הגר נדחה לפסח שני אם לא יכול היה להקריב במועד הראשון. השתתפותו של הגר הופכת את ההיסטוריה הלאומית למורשתו האישית שכן נשמתו נגאלה גם היא, ועליו לקיים את המצווה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח, הכוללת את הדינים הנוגעים לגוף הקורבן, וּכְמִשְׁפָּטוֹ, שהם המצוות הנלוות כאכילת מצה ומרור. כדי להדגיש את השוויון המלא בכל הזמנים, התורה קובעת כי חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ, כאשר המילה לָכֶם פונה לדור המדבר, ואילו הגר והאזרח מתייחסים לדורות הבאים שישבו בארץ ישראל.