במדבר, פרק ט׳, פסוק י״ז

מסעם של בני ישראל במדבר הונהג לחלוטין על ידי ההשגחה האלוהית, כאשר תנועת הענן שימשה כמצפן וכשעון של האומה כולה. משמעות הֵעָלוֹת הֶעָנָן אינה עלייה פיזית אלא הסתלקות ועזיבה, שהיוותה אות מעשי ליציאה לדרך והושפעה ישירות ממצבם הרוחני של העם. היציאה לא התרחשה מיד אלא רק וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לאחר שהות שאפשרה את התארגנות המחנה, כשהם הולכים בדיוק לכיוון שאליו פנה הענן ונזהרים שלא ליזום מסע מעצמם. התנהלות זו מעידה על זכותם, שכן וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן ויעצור, שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תוך ביטול מוחלט של רצונם האישי מפני רצון ה'. מתוך אמונה עמוקה, הם עזבו בשמחה מקומות נוחים וחנו ללא תלונה באזורי שממה מפחידים, אך ורק משום ששם בחר הענן לשכון.