חשבתם פעם איך זה לצאת למסע ארוך בלי לדעת מתי יוצאים ולאן מגיעים? במדבר, בני ישראל לא היו צריכים מפות או שעונים, כי היה להם מדריך מיוחד שהחליט הכל. מעל אוהל המשכן שכן ענן של כבוד ותפארת ששמר עליהם. הענן הזה היה גם הסימן המעשי שלהם לדעת מתי חונים ומתי ממשיכים בדרך, והתנועה שלו הושפעה מהמעשים ומהמצב הרוחני של העם באותו זמן.
כשהתורה משתמשת במילה הֵעָלוֹת, היא לא מתכוונת רק לכך שהענן עלה למעלה, אלא שהוא הסתלק ועזב את המקום. זה היה האות שהגיע הזמן לזוז. התורה ממשיכה ואומרת וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ, וזה מלמד אותנו על הזמן והכיוון של המסע. מבחינת הזמן, בני ישראל לא התחילו ללכת באותה שנייה שהענן זז. היה להם מספיק זמן להתאסף לקול החצוצרות, לארוז את האוהלים ולהעמיס את הציוד, ורק אז לצאת לדרך. היה אסור להם להחליט על דעת עצמם מתי לנסוע, והם תמיד חיכו בסבלנות לאות מה׳. מבחינת הכיוון, הם הלכו בדיוק לאותו צד שאליו הענן פנה.
בסוף כל מסע הם עצרו וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן הענן, כלומר בדיוק במקום שבו הוא ירד ונעצר. הדבר הזה מראה כמה בני ישראל היו מיוחדים באותה תקופה. הם לא חיפשו את המקום שהכי נוח להם. לפעמים הענן הורה להם לעזוב מקום מנוחה נעים, והם עשו זאת בשמחה. ולפעמים הענן עצר דווקא במקום שומם ומפחיד במדבר, והם הקימו שם את המחנה בלי להתלונן, רק משום ששם בחר הענן לשכון ולשם ה׳ כיוון אותם.