במדבר, פרק ט׳, פסוק ג׳

הציווי על קורבן הפסח מגדיר את ההלכות הקבועות לדורות עבור כלל הציבור. הקרבת הקורבן נעשית בֵּין הָעַרְבַּיִם, כלומר בפרק הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, והמילים תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ מורות על ביצוע כלל שלבי ההכנה, השחיטה ועבודת המזבח. הדרישה להקריבו בְּמֹעֲדוֹ קובעת כי בשל זמנו הקבוע, הקורבן דוחה איסורים אחרים ומוקרב גם בשבת או במצב של טומאת ציבור. אף שעבודות אלו נעשות ביום, ההוראה לקיים את הפסח כְּכׇל־חֻקֹּתָיו וּכְכׇל־מִשְׁפָּטָיו מרחיבה את הציווי גם לדיני אכילתו בלילה. מונחים אלו מאגדים יחד את מכלול המצוות הקשורות לפסח, החל מהדרישות הפיזיות לגופו של הקורבן כגון היותו שה תמים, ועד להלכות הנלוות לאופן צלייתו ואכילתו.